לפני חודש פורסם ב"גלובס" ראיון עם המדען הראשי היוצא במשרד התמ"ת, ד"ר אלי אופר, לרגל פרישתו. והנה דעתו של אופר על הכישורים הנדרשים מהיורש: "חשוב שברקע שלו יהיה שילוב של טכנולוגיה ותעשייה. רצוי גם שיהיה לו רקע אקדמי ועסקי. הוא לא חייב לבוא מהון סיכון אבל כן להבין את הנושא".
מחליפו של אופר יהיה אבי חסון, איש הון סיכון שמגיע מקרן ג'מיני. ממתי הפך ההון סיכון למוטיב מרכזי בתפקיד המדען? קשה לשים את האצבע על הזמן, אבל זה השינוי המשמעותי ביותר בתקופתו של אופר, בה התדמית והביצועים של ההון סיכון התדרדרו.
וכן, פעם זה היה אחרת. הנה ציטוט מכתבה ב"גלובס" מתחילת שנת 2000, כאשר חיפשו בתמ"ת מחליף לד"ר אורנה ברי: "הוועדה שמונתה לחפש תחליף לברי חיפשה אנשי תעשייה עם רקע במחקר ופיתוח". בין השמות שעלו: צבי לפידות מאפלייד מטיריאלס; חבר דירקטוריון אורבוטק דאז שלמה ברק; סמנכ"ל המו"פ בטבע בנצי ויינר; וכרמל ורניה מקומברס, שזכה לבסוף בתפקיד. כולם אנשי תעשייה.
נעלם בדרך מרחוב המנופים
פעם הכיוון היה הפוך: המדענים הראשיים של שנות ה-90 ותחילת העשור שלאחר מכן - יגאל ארליך, שוקי גלייטמן, אורנה ברי ו-ורניה - הגיעו מהתעשייה והמשיכו להון סיכון, מלבד ורניה. אופר הגיע מהון סיכון, קרן גיזה, והמנטליות הייתה בהתאם. הוא תיפקד לפחות בחלק מהקדנציה כזרוע ההון סיכון של הממשלה, בעוד שתפקידו הוא לייצר יתרון טכנולוגי לתעשייה הישראלית.
הוא התבטא לא פעם על התשואות המוצלחות של השקעות המדען וטען כי מדינת ישראל צריכה לעודד מכירת חברות. המינוי של איש הון סיכון פעם נוספת מראה כי המהפך הושלם ב-DNA הנדרש לתפקיד, לפחות על-פי אופר.
האירוניה היא, שהתקופה שבה ההון סיכון נתפס כחלק מהותי בהיי-טק הישראלי חלפה. איכשהו, בדרך מרחוב המנופים בהרצליה פיתוח לקריית הממשלה בירושלים, נעלם המיצוב המחודש של ההון סיכון המקומי. הוא חזר לתפקידו האמיתי, כמלווה חשוב וחיוני של התעשייה, אך לא כמוביל.
ללא קשר לזהות המדען, נדרשת המדינה להגדיר באופן ברור את התפקיד. לא איש עסקים עם הבנה בטכנולוגיה, אלא מוביל טכנולוגי. מי שיודע לשקלל את המשמעויות הכלכליות לטווח הארוך ומבין, כי התפקיד אינו כולל את סבסוד הסיכונים של הקרנות. בהתאם, חסון ייבחן ביכולת שלו לאזן את האינטרסים שמגיעים דווקא מהתעשיה ששלחה אותו.