חג שמח לכל בית ישראל1. לבנו ענה בתפילה נושנה
תקופת החגים הישראלית היא ההוכחה המושלמת לכך שהעיתונות הישראלית מייצרת תמונת מראה מושלמת למצב-הרוח הלאומי. שנה שלמה עובר העיתון הממוצע בכותרות מדממות מדוחק הסיפורים. בבכי ונהי על העם המתנוון בציון ועל הגאולה המתרחקת. וגם, כמובן, במאבק על הכנסות, בתחינות למפרסמים שישקיעו פחות בברייק הזהב של הריאליטי הנוכחי - ויותר בשער האחורי של המוסף.
ממש כמו העם שקורא אותו, העיתון סובל וסובל כל השנה. חם לו ועני לו ורע לו, תודה ששאלתם. הוא עובר את יולי-אוגוסט, תוך כדי שהמזגנים במערכת מטרטרים וכורעים תחת העומס, רק בשביל לקרר את המקלדות שיכתבו על שבירת שיא צריכת החשמל, על החום שמשגע את הנוער, שבמילא-מסתובב-שיכור-בחוצות, מייצר עבורם סיומות לכותרת המשנה בנוסח עדות "שיקגו ברחובות" ו"התפוז המכני". בקיצור, תחזיקו אותנו. עוד רגע אנחנו אורזים את המזוודות ומתחפפים מפיסת האספלט המהבילה הזו לתמיד.
ואז מגיע תשרי. השרב נשבר, תלושי רב-תו-הזהב-המשולב מוענקים במשרד, וכולנו נהיים ל-20 שניות נורא נחמדים אחד לשני. ובתשרי, גם המו"ל נותן פרי שחום נחמד. האזרח הפוסט-פוסט-ציוני, הטרוד והתזזיתי, שכל השנה כבר נשבע שאין לו כוח לקרוא עיתונים, כי זה לא שווה את הכסף ואת הזמן ואת הלכלוך של הדיו בידיים, ניגש לדוכן העיתונים. שם מביט אליו מדושן עונג "גיליון החג". 20 קילוגרם משקלו, ובחובו טמונים אלפי עמודים, מהודקים בסיכות המאיימות להתפקע.
הלוגו האדום מוחלף בתכלת או ירוק בהיר. הכיתוב "חג שמח" מלווה באייקון המעלה חיוך. ובפנים? כל טוב הארץ. סיפורי גבורה וסיפורי נוסטלגיה וראיונות חגיגיים עם מי שניצח את השנה הקשה בחייו, ועכשיו לא יכול להפסיק לחייך. ודירוגים מיוחדים. ורשימות. רשימות על גבי רשימות. "הרגעים שעשו את התוכניות, שעשו את השירים, שעשו את הפרשות, שעשו את האנשים שעשו את השנה שנסתיימה". והנה הזמן לקבל את היפה-ושונה-שתהא-השנה אשר מתחילה לה היום.
והנה אתה מתמסר בחזרה לעיתון. אותו עיתון שזנחת. אתה קורא אותו על הספה בבית ההורים או במרפסת בביתך. בחופשה בחו"ל או במלון באילת. ובכל מקרה, בנוחות "הגשר" שהעניק לך לוח השנה העברי.
ואתה לא לבד. גם המפרסמים, אותם כלבים קרי-לב וקמוצי-כיס, שנתנו את הכסף לאבי ניר ואילן ישועה, מפנקים אותך במאות מודעות חגיגיות. כמות מודעות, שבבואת הצרכן הנשקפת מהן, היא במינימום כזו של העשירון העליון במונקו.
פעם החגים היו התקופה היפה של הטלוויזיה. דניאל פאר בחליפה בצבע קרם מגיש משדר חגיגי עם מיטב אמני ישראל, "זהו זה" משקיעים בתפאורה, ודן שילון מעביר את המעגל בחגיגיות למגדל דוד, כשזובין מהטה מנצח על מקהלת פוליטיקאים ואפרוחי ירושלים.
עם השנים, הפרוגרמינג הזה נזנח לטובת שאריות מחוממות של "כוכב נולד" והזיות של מחלקת התעודה. אבל העיתונים, אחחח, העיתונים. הם יודעים לעשות חג.
העיתונים הם אבאמא. אלה שכל השנה אנחנו רבים איתם ומסננים אותם ומבריזים לחתונה-של-בן-אחותם. אבל בחג אנחנו חוזרים אליהם עם בקבוק יין, חיוך רחב ושיר של נעמי שמר בלב.
והנה הם נגמרים, והעורך המותש מסגירת עשרות המוספים תוך שבוע וחצי יבקש מהאינפוגרפיקה לעצב לוגו באדום עז לכיתוב "רצח במשפחה". ומחלקת המודעות תשמח שהבונוס השמן כיסה את המינוס, שיתחיל להיצבר שוב מאוקטובר ועד אוגוסט. העיתונים ישובו להיות רזים, רעבים למודעות ולסיפורים. עיתונים של מודעות 2X2 אינץ' לאוניית הנופש מג'יק 1; וכותרות על תאונות פגע וברח. של מודעות אבל במחיר מבצע; וכפולות על בני-נוער משתכרים, שחיתות, מסמכי גלנט ושאר צקצוקי לשון.
2. טרי פויזן
במשך שבוע שלם ניבט פרצופו האדמדם והמוטרף של הכומר טרי ג'ונס מכל מסך ודף עיתון. ורידי המצח והגרון שלו כמו איימו להתפוצץ לצרכן המדיה בפרצוף ולגרום למלחמת עולם שלישית, שתירשם גם כרנסנס של מלחמות הדת מטרום ימי הביניים.
טרי ג'ונס הוא דוגמה מושלמת לאנומליה של עידן התקשורת הנוכחי. רצח עם, מגפות שקטות ואג'נדות פוליטיות - כולם נאבקים להשיג כותרות ואת תשומת-הלב של הקורא/צופה עתיר המסכים והעיתונים. ולעומת זאת, יצור נאלח, ביזארי ובלתי שפוי, שמאיים לעשות מעשה קטן ונבזי, ממלא נפח תקשורתי ששמור לבחירת נשיאים ומשברים כלכליים עולמיים.
קשה להסביר למה העיתונות המבוזרת ועידן המדיה החדש מתקשים מצד אחד להציף ולקדם סיפורים חשובים באמת; ומצד שני יכולים במחי סיפור מתגלגל ליצור שבריריות, שיכולה לגרום לפיצוצים גיאו-פוליטיים על שטויות. עמים שלמים יכולים להימחות מעל פני האדמה, ומהפכות כלכליות יכולות לשנות את פני האנושות - ואיש לא ישים לב באמת.
ואז יבוא הכומר ג'ונס ויוכיח כי שיקול-הדעת של כל עורך זוטר בכל כלי מדיה על פני הפלנטה לא יכול להבחין אם בגל התקשורתי שמבקש לשטוף אותו בדיוק ברגע זה יש מים ראויים לשתייה - או מי ביוב חסרי תכלית.
טרי ג'ונס הוא מי ביוב. הפעם הצלחנו לא לטבוע בשנייה האחרונה. בפעם הבאה ההיסטוריה תתקשה לנתח כיצד מיקרוב אחד חסר חשיבות הצליח להביא לסוף העולם במחי יד.
3.אם אשכחך "מעריב", ישכח ימיני
מיד עם עזיבתם של דורון גלעזר ורותי יובל את כס עורכי "מעריב", החל לבלוט קו תוכני שונה בתכלית בעיתון. מוביל אותו בעיקר, כסוג של אורקל מערכתי, בן דרור ימיני. המשקל עבר לטובת פובליציסטיקה בווליום גבוה, האג'נדה הפכה לבעלת צבעי לאום עזים.
אפשר לאהוב את הקו הזה, אפשר לשנוא אותו. בכל מקרה, מדובר פה בתהליך מרתק.
המלצה: חפשו בגוגל "חשבון הנפש של בן דרור ימיני" ותמצאו טור, שכתב עורך "רייטינג" לשעבר (מבית "מעריב"), ירון טן ברינק, על ימיני, בבלוג "לא נסתום" - פרויקט תגובה של הקרן החדשה לישראל להשתלחות בה. חג שמח.
