כך הביסו החרדים את הפרקליטותביושבי בבית המשפט העליון באחד מימים אלה, שמעתי כיצד נציגי פרקליטות המדינה נוקטים עמדה פרו-חרדית קיצונית, גם בענייני לימודי הליבה, גם בענייני גיור.
עמדה זו מנוגדת הן לעקרונות הגלומים בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, והן, לפחות בענייני לימודי הליבה, לעמדות הפרקליטות לפני שנים מספר.
למעשה, נציגי הפרקליטות כפרו באתוס הציוני ובעקרונות הכרזת העצמאות: הם פקפקו בתוקף הגיורים בצה"ל (ועוררו עקב כך אצל השופט עוזי פוגלמן "חלחלה"), ולא היתה להם שום מילה המביעה התנגדות לשערוריית הביטול הרטרואקטיבי של גיורים.
הם הצהירו על כך שאין טעם בלימודי ליבה, ותמכו בשיטת חינוך המגדלת ילדים על שלילת השירות בצה"ל והמנתקת אותם מאפשרויות השתלבות בחברה האזרחית ובשוק העבודה.
כמו כן, נציגי הפרקליטות שיבחו את החינוך החרדי נטול הליבה כחינוך שמטרותיו "אהבת אדם, לימוד תורת ישראל, תולדות העם היהודי, כיבוד מורשת ישראל, טיפוח סקרנות אינטלקטואלית, חינוך לעזרה הדדית ותרומה לקהילה" - כאילו קיימת סתירה בין ערכים אלה ללימוד מתמטיקה, אנגלית ומחשבים, ולא היתה להם הסתייגות מהיעדר כיבוד הדמוקרטיה בתוכניות אלה.
בעוד אני מאזין לדברים קיצוניים אלה, שהפכו את פרקליטות המדינה לפרקליטות ה"אגודה", עלו בי שתי פליאות: ראשית, שאלתי את עצמי מה מניע משפטנים עצמאים וחילונים לנקוט עמדה כה קיצונית (בניגוד לעמדה שקולה של נציגת הכנסת)? הרי, בניגוד לפוליטיקאים, אין הפרקליטות ממונה על שלמות הקואליציה ושיקולים של לשונות מאזניים אינם מעניינה.
בנוסף, עלתה בי השאלה מתי חלה התפנית בעמדת הפרקליטות? מה גרם לה ומי החליט בעניין זה? פרקליט המדינה? היועץ המשפטי לממשלה? האם שר המשפטים היה מעורב בכך? ומה היו הנימוקים לתפנית? האם יש נוהג מסודר לגבי נקיטת עמדות בעניינים כה עקרוניים הנוגעים לזכויות אדם? או שמא הפרקליט המסוים המופיע בבג"ץ הוא המחליט מה היא עמדת המדינה?
ולבסוף, מי זו המדינה לצורך זה? האם היא אינה כוללת אזרח כמוני, הנאמן לעקרונות הציונות, לכבוד האדם וחירותו ולהכרזת העצמאות? כשנציגת המדינה מפקפקת בתוקף הגיורים שנעשו בצה"ל, בשם איזו מדינה היא מדברת? בשם מדינה שצה"ל הוא צבאה, או בשם אלה שאין להם חלק ונחלה בצה"ל? ובכלל מי הוא ה"לקוח" פרקליטות המדינה? האם קיים לקוח כזה?
הגעתי בעל כורחי למסקנה כי בפרקליטות זו, הלקוח והפרקליט - חד הם. בקיצור, המדינה זה אני, הפרקליט. לא הרוב. לא ערכי המדינה היהודית והדמוקרטית כאמור בחוקי היסוד. לא העקרונות של "אדם בן-חורין" שעליהם מכריז חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, אלא מה שאני, הפרקליט, מחליט ברגע מסוים.
אגב שתי פליאות אלה, עלתה במוחי פליאה נוספת: המפלגות החילוניות השותפות בקואליציה נוקטות קו של כניעה מוחלטת לתכתיבי החרדים (מפלגת העבודה מרחיקה לכת בעניין זה: כל חבריה בכנסת הקודמת, למעט ח"כ אופיר פינס-פז, הצביעו בעד ביטול חובת לימודי הליבה בישיבות הקטנות של החינוך החרדי).
הפליאה היא על כך שמפלגות אלה בועטות במי שאמור להצביע עבורן. הרי ברור שחלק גדול של המצביעים אינם רוצים בקו אנטי-ציוני, אנטי-צה"לי, אנטי-ליברלי, והעובדה שרבע מיליון ישראלים חתמו תוך כמה ימים על עצומה נגד הקדמת שעון החורף, מעידה על כך שיש התעוררות של הציבור בנושא של חופש דת.
אם כך, מה פשר כשל שוק זה? איך מסבירים את העובדה שמפלגות הצמאות לתמיכת בוחרים בועטות בתמיכה זו? האם תופעה זו נובעת מכך ששיקולי ביטחון מאפילים על הכול, ושמנהיגי המפלגות יודעים שביום הבחירות נושא זה ייבלע בנושא הגדול של ביטחון ישראל, מלחמה ושלום, גורל ההתנחלויות וכיו"ב?
האם ראשי המפלגות למדו מניסיונם לזלזל בגילויי התנגדות של הציבור החופשי? או שמא יש כאן משהו עמוק יותר והיחס אל החרדים אינו מגלם רק תלות בלשון מאזניים - אלא גם אמונה בכך שהחרדים הם-הם הליבה היהודית האמיתית, ושהאמונה ביהדות הציונית, זו של הרצל, בן-גוריון וז'בוטינסקי, מתערערת והולכת?
אין לי תשובה לשאלות אלה, אך יודע אני שחובה להעמידן בראש סדר היום הפוליטי שלנו.
הכותב הוא מרצה למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה, שר החינוך וחבר כנסת לשעבר, חתן פרס ישראל לחקר המשפט (2006)
