בטר פלייס יוצרת אנומליה חדשנית בעולם העסקים. תהליך שבו ישנה עבודת תשתית מדוקדקת ומפרכת להקמת מוצר חדש, אך עוד בטרם זה משווק - ישנה כבר מעטפת שיווקית כוללת, שמוכרת את הרעיון לאט ובנחישות למעגלים גדלים והולכים של צרכנים.
השיטה הזו מתבקשת לאור העובדה שבטר פלייס אמורה לחנך שוק שמרן להתנהגות צרכנית שונה בעליל מזו הקודמת. שוק הרכב הוא אמנם יציב רוב הזמן (אם נוציא החוצה את הכמעט-קריסה של התעשייה האמריקנית בתחום), ומבוסס על ביקושים קשיחים. צפוי לו גם שגשוג בעתיד, לאור העובדה שצרכנים רבים במדינות מתפתחות מתחילים להפנים שגם הם יכולים להרשות לעצמם ארבעה גלגלים, במקום חמור, ריקשה, ותחבורה ציבורית.
אך הצרכנים בשוק הרכב רגילים למודל קבוע: הם מחליטים על המוצר הנרכש מתוך מגוון שיקולים: מחיר, עלות אחזקה, שווי עתידי, מראה, בטיחות וחוזק/אופי המותג. בטר פלייס יוצרת "ריח" סביב המוצר שלה, עוד לפני שיש את ה"טעם". כלומר, את עשרות אלפי המכוניות והתשתית התומכת בהן להעלות אותן על כבישי ישראל והעולם.
התקשור הזה הוא חיוני, גם כדי להכניס ביתר אגרסיביות שיקול שיצרניות הרכבים ההיברידיים עוד לא הצליחו לשווק בהצלחה מרובה - השיקול הסביבתי; ובנוסף, להכניס למשוואת היחסים בין צרכן לרכבו, גם חברת הפעלה שמספקת לך את האנרגיה והשירותים התומכים במוצר במשך כל חייו.
בינתיים, למרות הציניות והספקנות (המתגברת) בחלקים שונים של העולם העסקי ובתקשורת כלפי המיזם, ניחוחות ההבטחה, יחד עם זה של ההצלחה היחסית ברוב שלבי חיי המיזם הקצרים עד כה, עוזרים לחלום של שי אגסי להמשיך ולנסוע קדימה.
