"החלטורה היא השלב הראשון באבולוציה של הקומבינה". המשפט הזה רק נשמע מסובך, כי כשיורדים לעומקו מבינים שהוא עומד בבסיס ההוויה הישראלית בכלל ושל ענף הרכב רווי הקומבינות בפרט. לקומבינה האחרונה, שעולה וצומחת אצלנו בחסות החלטורה, קוראים "גריטת רכב", שהחלה מגישה רשלנית של הרגולטור להורדה של כלי רכב ישנים מהכביש.
ברוב מדינות המערב בהן התערבו ממשלות לטובת עידוד הגריטה בשנים האחרונות, המטרה הייתה להמריץ את שוק הרכב החדש ואת הכלכלה המקומית של המדינה בשיטת הכלים השלובים: רכב ישן יורד מהכביש ורכב חדש ונקי יותר נכנס במקומו. לפיכך, ניתנו תמריצי הגריטה באירופה ובארה"ב בצורה מושכלת: הזיכוי הממשלתי הוענק למאות אלפי כלי רכב בגיל בינוני ומטה, בצורה של הנחה (או זיכוי מזומן) למי שרכש רכש חדש ונקי יותר כתחליף.
הרגולטור הישראלי אמנם הבין את הרעיון הכללי שמאחורי הגריטה, אבל, כמקובל, העניק לו טוויסט של חלטורה מקומית. מכיוון שלאף משרד ממשלתי לא היה חשק להקצות לנושא תקציב ראוי, ובוודאי שלא רצון לטפל במורכבות הביורוקרטית של טיפול במאסה רצינית של כלי רכב, הוחלט על "גריטת ראווה": להתמקד אך ורק בגרוטאות בנות 20 שנה, שמספרן מוגבל וממילא רובן כמעט לא נוסעות על הכביש; להקציב תקרה של 3,000 שקל לרכב; ולהקצות לנושא תקציב כולל מוגבל וצנוע מאוד במונחים של שוק הרכב, שבשנת 2010, למשל, הסתכם בכ-20 מיליון שקל - פחות מהיקף רכישת הרכב החודשי של חברת ליסינג קטנה.
אם מוסיפים לכך את העובדה שקבלת הזיכוי לא הותנתה ברכישת רכב חדש, או אפילו משומש מודרני יותר, ברור שהגריטה לא הצליחה להמריץ את שוק הרכב ואת הכלכלה המקומית, אלא, בעיקר, להכשיר את הקרקע לצמיחת קומבינות.
קומבינת רצפת המינימום
דוגמה אחת היא יצירת "רצפת מינימום" למחירי משומשות בנות 20 שנה. אם עד לפני כמה שנים יכלו סטודנטים ולקוחות מעוטי אמצעים לקוות למצוא בשוק "מציאה" במצב ראוי לנסיעה מאיזה רופא קשיש בתקציב של עד כ-800 דולר, הרי שכיום הן נעלמו כליל.
למעט דגמים קלאסיים או בעלי פוטנציאל להפוך לקלאסיים, בטווח הגיל והמחיר האמור (20 שנה , פחות מ-3,000 שקל) אפשר למצוא כיום בעיקר מכוניות בלי טסט. גם המחירים של מכוניות בנות 19 שנה טיפסו בהתאם; מי שחשב להיפטר מרכבו הקשיש בפחות מ-3,000 שקל מעדיף להמתין עוד כמה חודשים, או אפילו שנה, ולקבל את מלוא הסכום במזומן מהמדינה.
קומבינת המציאות לסוחרים
דוגמה נוספת היא "החזרה לכביש לצורך גריטה" של מכוניות שאלמלא התמריץ ממילא היו ננטשות בשל היעדר עלות כלכלית לתיקונן. מדובר במכוניות שנעות על שאריות מנוע ותיבות ההילוכים שלהן זקוקות להחלפת שלל רכיבים יקרים אחרים. מכיוון שלמדינה אין כל עניין במצב המכני של הרכב, מדובר ב"גאולה משמיים" לבעלי אותן גרוטאות כמעט נייחות, ומנגד ל"זריקה לפח" של כספי משלם המסים.
מי שהשתלט על העסק הזה בשנה האחרונה הם סוחרים מביני עניין, שמאתרים את בעלי הגרוטאות הללו (באינטרנט אפשר למצוא לא מעט מודעות פיתוי), רוכשים אותן מהם בכמה מאות שקלים וגוררים אותן עד למרכז הגריטה. לעתים מדובר במכוניות שהסוחר משמיש אותן רק לצורך לטסט, בהוצאה קלה יחסית (בעיקר חידוש ברקסים), ומיד לאחר מכן שולח אותן לגריטה. זה לא פטנט חדש: גם תעשיית מחזור הבקבוקים, שצמחה בעקבות תמריצים ממשלתיים, הפכה להיות ביזנס משגשג לקומבינטורים.