יורו-טראשזה לא יהיה הימור פרוע מדי לקבוע שיותר אנשים מעודכנים בתוצאות משחקי האימון של מכבי ת"א במשחקי ההכנה שלה, מאלו שיכולים לדקלם אפילו שחקן אחד מיריבת גלבוע/גליל במוקדמות היורוליג בחמישי בערב. או שיותר חובבי כדורסל נחשפו לעובדה המהממת שדייויד בלות'נטאל קיצר את שמו לדייויד בלו.
גליל משחקת הערב במוקדמות היורוליג - ליגה שנהנית מאובר-חשיבות בישראל רק בזכות מכבי ת"א - והנה מתברר שהעניין סביב המשחק הזה שואף לאפס. פתאום היורוליג לא כזה סיפור. הפופולאריות של ענף הכדורסל מתחילה ונגמרת במכבי ת"א (ולמי שמתעקש, בואו נגיד שהיא גולשת קצת לכיוון הפועל ירושלים). איך שלא תהפכו את זה. גם עיתונים שמנסים לצייר עולם אחר שבו יש עוד קבוצות כדורסל בישראל, ומייצרים אלטרנטיבה דרך הכנסה של גליל לשער מדור הספורט ערב משחק היורוליג שלה - לא מאמינים לאג'נדה שהם עצמם מנסים להוביל.
אלא שלהיעדר הפופולאריות של הענף מחוץ לגבולות מכבי יש סיבות מוצקות הרבה יותר מתקשורת. זה מגיע מהשחקנים עצמם ומהתפישה שלהם את המציאות. הנה, אף אחד מהשחקנים הזרים של גליל לא נשאר בקבוצה אחרי הזכייה באליפות, וגם העובדה שהקבוצה הצליחה להירשם למוקדמות היורוליג לא היתה סיבה מספיק טובה לאף שחקן זר, או אפילו לישראלי הבכיר (אלישי כדיר) להישאר שם. בעיני השחקנים עצמם, גליל (או נהריה, חולון, בני השרון וכו') היא בסך הכל מקום נוח בסצנת הכדורסל כדי לעשות בו את האקזיט לחוזה הבא במכבי, או במקרה הקצת פחות טוב בירושלים.
זה לא נגמר בשחקנים. צריך גם להבין את המשמעות של הקבוצה לפי איך שהיא נתפשת אפילו בעיני הבעלים שלה. בשיחת טלפון עם הבעלים של גליל, חיים אוחיון, בעניין זכויות השידור של הקבוצה העונה באירופה, אוחיון בעצמו לא הסתיר בפניי שהוא מעריך ש"העונה האירופית שלנו במקדמות היורוליג תימשך שני משחקים, אולי ארבעה. אבל אנחנו לא באמת מצפים להגיע לשלב האחרון של המוקדמות".
אם גם הבעלים לא תופס ברצינות גדולה מדי את הקבוצה שלו, ואם גם השחקנים בשיא ההצלחה הלכו לחפש מקום מרגש קצת יותר, אז אי אפשר לקחת ברצינות אמיתית את הטיול הזה של גליל לנוקיה יותר מטיול שופינג לילדי הצפון.
בעוד חודש יגיע דייויד בלו, ופתאום יתברר שהיורוליג זה חתיכת מפעל כדורסל אמיתי.
***
הנושא השני על סדר היום השבועי היה הכישלון של נבחרת הדייויס. רגע אחרי ההפסד לאוסטריה שהוריד אותנו לבית התחתון, כל הפרשנים כבר הודיעו כי הטניס הישראלי (ובצדק) נכנס לתקופה ממושכת של הליכה במדבר. חלק מהאשמות הן כלפי ראשי הענף והאיגוד, שהשתמשו בהצלחה של נבחרת הדייויס להסתיר בשנים האחרונות את העובדה שאין בעצם טניס תחרותי ברמה סבירה בישראל, ומלבד דודי סלע אין שום דבר בקנה גם אם מסתכלים 5-6 שנים קדימה.
האם בדיעבד, ההזנחה של הטיפול לעומק בשנים האחרונות לטובת הפוקוס והטיפול המדוקדק בחמישה טניסאים (או בשמונה אם לוקחים בחשבון גם את נבחרת הפדרציה), שווה את מה שיבוא עכשיו?
למען האמת, די קשה להימנע מזה. להצלחות שיוצרות מראית עין לענף בפריחה יש בכל זאת משמעות עצומה. היא מביאה עוד ועוד שחקנים לענף. ספונסרים באים בגלל הצלחות. טלוויזיה מוכנה לשדר בית עליון והצלחות, ולשים שם יותר כסף. יותר ויותר ילדים שמשלמים יותר ויותר דמי רישום, מגיעים בעקבות הצלחות. וגם ראשי איגודים או מנכ"לים נתפשים בעיני הציבור ובעיני מי שמינה אותם כאנשים שעושים את עבודתם נאמנה כשיש הצלחות (איזה מנכ"ל לא ירצה להגיד "בתקופתי הגענו לחצי גמר הבית העליון בדייויס"?).
מראית העין הזאת היתה שווה הרבה כסף לאיגוד הטניס. המנוף הכלכלי של נבחרת הדייויס הפך לכלי עיקרי לעשות כסף ולייצר הכנסות, עד כדי כך שנבחרת של 5 שחקנים סיבסדה כמעט 30% מפעילות איגוד הטניס שרשומים בו מעל 3,000 טניסאים.
עכשיו נגמרו הימים של מראית עין ופוטו-אפ עם שרת הספורט בהיכל נוקיה. מעניין אם בתוך תקופת הזהב של ארבע השנים האחרונות, מישהו שם במגירה איזה תוכנית מקצועית אמיתית לאיך מוצאים כאן את הדודי סלע הבא.
