עדות של מומחה במשפט אזרחי, שהתנהל בפני שופט בית המשפט המחוזי בירושלים משה רביד, נשמעה בפני המתמחה של רביד ולא בנוכחות השופט עצמו. עובדה מפתיעה זו התבררה בעקבות פסק דינו של בית המשפט העליון בערעור בין הצדדים, שניתן אתמול (א').
שופטי העליון דחו את הטענות בדבר פגם בהתנהלותו של השופט רביד, וקבעו כי הוא היה רשאי להסמיך את מתמחהו לגבות את עדות המומחה.
מדובר בתביעה של תושבי מזרח ירושלים נגד האפוטרופוס הכללי, עיריית ירושלים, מדינת ישראל ותושבים יהודים הרשומים כבעליהם של 57 חלקות קרקע במזרח ירושלים. התושבים הערבים טענו לבעלות על הקרקע, וההליך הממושך התמקד בבחינת האותנטיות של מסמכי בעלות על-פי הדין השרעי והחוק הירדני.
במסגרת בירור התביעה בבית המשפט המחוזי, ביקשו הנתבעים לשמוע חוות-דעת מומחה מהעד המומחה, חירם דנין. עדותו התמקדה בבירור הליכי הרישום בלשכת רישום המקרקעין, כדי לעמוד על טיבם של מסמכי בעלות ירדניים על קרקעות במזרח ירושלים. חירם, שהיה כבן 90 בעת מתן עדותו, הלך לעולמו זמן קצר לאחר מכן.
רק במהלך הדיון בערעור בבית המשפט העליון, העלו התושבים הערבים לראשונה את טענתם נגד השופט רביד, על שהסמיך את מתמחהו לגבות את עדותו של העד המומחה, ולא שמע אותה בעצמו. לטענתם, בהתנהלות זו נפל פגם, מאחר שהשופט לא יכול היה להתרשם בעצמו ממהימנותו של העד.
עדות זהה
אלא ששופטי בית המשפט העליון מרים נאור, אסתר חיות ויורם דנציגר החליטו לדחות את הטענה נגד התנהלותו של שופט המחוזי רביד. זאת, בהתבסס על תקנות סדר הדין האזרחי, הקובעות כי "עד העומד לצאת מישראל, או שניתן טעם מספיק אחר לגבות עדותו מיד, רשאי בית המשפט או הרשם לגבות את העדות או להורות שתיגבה בידי פקיד בית המשפט או אדם אחר שימונה לכך".
על-פי התקנות, דינה של עדות שכזו זהה לדין עדות שניתנה בפני השופט עצמו.
עדות נחוצה
לדברי השופט יורם דנציגר, "התקנה קובעת כי העדות יכולה להיגבות בידי פקיד בית המשפט או אדם אחר שימונה לכך, ולכן לפי לשון התקנה לא חרג בית המשפט המחוזי מסמכותו כאשר הורה על שמיעת העדות בפני המתמחה".
דנציגר ציין עוד כי "לא יכולה להיות מחלוקת כי עדותו של המומחה מטעם המשיבים היתה נחוצה בשלב בו היא נגבתה, ולא היה מקום לדחותה נוכח מצבו הבריאותי של המומחה מטעם המשיבים, שאכן נפטר זמן קצר לאחר מתן העדות. הוכח כי היה טעם מספיק לגביית העדות באופן מידי, ולכן יש לדחות את הטענה שלפיה נפל פגם בהתנהלות בית המשפט המחוזי בעניין זה".
עם זאת, בית המשפט העליון מדגיש כי "אכן היה מדובר במקרה חריג, ויש לזכור כי השימוש בתקנה ייעשה רק במקום בו קיים 'טעם מספיק', או מקום בו העד עומד לצאת מישראל". (ע"א 8954/06).