עורכי הדין בישראל ממעטים להתבטא ולפעול ציבורית בתחומים של הפרת זכויות אדם, בעוד שבתחום הכלכלי-חברתי הניאו-ליברלי הם דווקא פעילים במיוחד - כך טוען החוקר הישראלי פרופ' גד ברזילי מאוניברסיטת וושינגטון בארה"ב, במאמר המתפרסם בכתב העת "המשפט" של המסלול האקדמי - המכללה למינהל.
ברזילי טוען כי מעצם תפקידם, עורכי דין מהווים סוכנים פוליטיים בפרקטיקה המקצועית היומיומית שלהם. לדבריו, לעתים קרובות הם פועלים בספירה הפוליטית או שלפעולותיהם יש משמעות פוליטית.
"כאשר עורכי דין מדברים", הוא כותב, "ויתרה מזאת, כאשר הם שותקים בספירה הפוליטית ובכל זאת פועלים כעורכי דין, הם קובעים את גבולות השיח הפוליטי". ועם זאת, "עורכי הדין לא תמיד מודעים לאחריות החברתית שלהם. השתיקות שלהם נותנות מעמד חוקי ולגיטימציה לגישות שולטות לגבי נושאים של זכויות האדם ושלטון החוק".
מעוז כלכלי ופוליטי
המחקר כלל איסוף נתונים מ-39 מדינות באשר לשיעורם של עורכי הדין באוכלוסייה. הנתון הבלתי מפתיע שמצא ברזילי הוא כי מבין רוב מדינות הלאום המערביות ומבין רוב הדמוקרטיות, ישראל היא בעלת המספר הגבוה ביותר של עורכי דין ביחס לאוכלוסייה: עורך דין אחד לכל 211 אזרחים בשנת 2005 (שיעור שגדל מאז במידה משמעותית). באותה שנה היה בארה"ב עורך דין לכל 434 אזרחים, בבריטניה עורך דין לכל 489 אזרחים, בגרמניה עורך דין לכל 619 אזרחים, באוסטרליה עורך דין לכל 672 אזרחים ובצרפת עורך דין לכל 1,281 אזרחים.
בפשטות, עורכי הדין הפכו את הידע המשפטי למעוז כלכלי ופוליטי. ב-35 השנים האחרונות גדל מספר עורכי הדין בישראל פי כמה וכמה משיעור הגידול באוכלוסייה הכללית. לטענת ברזילי, "רוב הגידול הדרמטי הזה נספג על-ידי מחלקות משפטיות בבנקים מסחריים, חברות ביטוח, עיריות ועל-ידי עורכי הדין של המדינה ובמשרד היועץ המשפטי, המעסיקים עורכי דין רבים. מאז שנות ה-80, כחלק מהזרימה של הון בינלאומי אל ישראל וממנה, התפתחה התופעה של משרדי עורכי דין גדולים. לכמה מהם יש סניפים בארצות אחרות, לדוגמה בלונדון ובניו-יורק".
נציגים קולניים
לישראל, נטען במאמר, יש מאפיינים הן של מדינה לא ליברלית והן של מדינה ליברלית. לעורכי הדין יש תרומה לקידום הרעיונות הליברליים, שהתבטאה לא רק ב"יבוא ויצוא של ערכים ליברליים שעורכי דין אמורים לקדם, כמו יישום זכויות משפטיות, כמו חופש הביטוי וחופש ההתאגדות. ככל שעורכי הדין היו מעורבים בעיצוב הכוחות הפוליטיים במדינה, הם הפכו גם למעורבים יותר בפוליטיקה כסוכנים של הכלכלה הליברלית, ותרמו באופן ניכר לליברליזציה הכלכלית של המדינה ולאינטראקציה שלה עם הכלכלה הגלובלית".
עוד טוען ברזילי כי ללשכת עורכי הדין יש תפקיד משמעותי בשינוי מאזן הכוחות הסוציו-פוליטיים ובהשפעה עליו. "הלשכה רכשה לעצמה כוח ציבורי, ארצי, מונופוליסטי וכמעט נטול ביקורת", הוא כותב, "הלשכה הפכה לזירה חשובה של מאבקים פוליטיים. נציגי הלשכה בוועדה לבחירת שופטים הפכו לקולניים יותר במתן ביטוי לעמדתם בנושאים ציבוריים, אף בניגוד לגישות השופטים ושל שר המשפטים".
ברזילי מציין גם את כוחם של השופטים - החברים בקהילה המשפטית - שהיו "מוסד דומיננטי חשוב במיוחד בשדה המשפטי, ככל שהכנסת איבדה את כוחה הפוליטי". ברזילי אף מזכיר את הנוהג רב-השנים שהתפתח בישראל, שלפיו שופטים ציידו מועמדים לקידום אקדמי באוניברסיטאות במכתבי המלצה, וכך היו מעורבים בקידום מלומדים מסוימים, על חשבון אחרים, וכן את החרם שהטילו השופטים על לשכת עורכי הדין, בניסיון ללחוץ עליה לבטל את משוב השופטים.
שתיקה רועמת
על רקע כל זאת, נטען במאמר, הופכת שתיקתם היחסית של עורכי הדין בנושאי זכויות אדם לשתיקה רועמת, ל"שפה פוליטית של שתיקה". היחידים הפועלים בשדה זכויות האדם הם, לדברי ברזילי, "עורכי דין יהודים אנטי-ציונים", וכן ארגונים של עורכי דין ערבים ישראלים, דוגמת עדאלה.
"עורכי הדין מדברים בעיקר במסגרות האידיאולוגיות הדומיננטיות של המדינה", מסכם ברזילי, "ולעתים קרובות לא פחות הם שותקים באשר למדיניות הציבורית השלטת. כמו באגדות היווניות הקלאסיות, הם יכולים לעשות שימוש במקצוע שלהם ולעוף לשחקים, אך לא גבוה מדי, שמא כוחם יימס וייעלם".