הנסיעה של מכבי ת"א לאיטליה היתה טובה בעיקר למוראל. וגם זה חשוב, אחרי שני הפסדים רצופים לצסק"א וסנט פטרסבורג. אבל ללמוד הרבה על היכולת של הסגל ממשחק מול קבוצות כמו ברינדיזי (ליגה לאומית בישראל?) או קזרטה? זה קצת קשה. חלק גדול מסימני השאלה לאיזו קבוצה יש לו ביד, יצטרך דייויד בלאט לקבל תוך כדי תנועה. דבר אחד הוא כן יודע: אין לו קבוצה לפיינל-פור.
כמה דברים בכל זאת אפשר היה לראות בטורנירי ההכנה. הדבר העיקרי והבולט מכולם הוא חוסר האיזון בסגל. אם תסתכלו על השחקנים שמכבי החתימה, לכל אחד ואחד היתה סיבה הגיונית: ריצ'ארד הנדריקס? פורוורד צעיר מלא פוטנציאל עם משחק פנים שכל כך היה חסר למכבי בעונה שעברה; כדיר? הוא השחקן הישראלי המצטיין של העונה שעברה - סיבה מספיק טובה. בורשטיין? יכול להוסיף להחזרת הזהות הישראלית והוא אחרי עונת השתפשפות טובה בספרד. ליאור אליהו צריך לחזור? אין שאלה בכלל.
לכל אחד לחוד יש סיבה מצוינת. אבל כשמחברים את כל הפרטים לסגל אחד, מתברר שזה לא עובד ביחד. הועמסו הרבה שחקנים מאותו סוג על אותן עמדות, ופתאום אחרי שכבר הושלם הסגל התברר שחסרים גארד וסנטר. אז איך בדיוק נבנתה הקבוצה הזאת? זה פחות או יותר כמו שקבוצת כדורגל תביא ארבעה שחקנים מצוינים אחד אחד, ובסוף מסע החימוש התברר שכל הארבעה הם מגינים ימניים.
1. חוסר איזון ראשון: שבועיים לפני פתיחת העונה מכבי עומדת בלי סנטר. שחורציאניטיס מסוגל לשחק 20 דקות במקרה הטוב, יניב גרין שחקן משלים מצוין אבל לא שווה יותר מ-10 דקות למשחק ברמת יורוליג. מי שבנה על הנדריקס בתור סנטר מחליף בטח עמד לידו כשהנדריקס על מדרגה, כי 2.03 זה אחלה סנטר בשביל לנצח את ראשל"צ, אבל לא את צסק"א. אה כן, הוחתם סנטר - ג'ף פוט. אבל הוא כבר בדרך החוצה.
שחורציאניטיס. 20 דקות בערב במקרה טוב
2. חוסר איזון שני: ההרכב הנוכחי עלול להעלות געגועים לאלן אנדרסון. רק שני שחקנים בסגל של מכבי (פארגו ופרקינס) הם כאלו שיכולים לעבור את השחקן שלהם באחד על אחד ולייצר מצב קליעה לעצמם או לחברים. יותר מזה, אנדרסון היה השומר הטוב ביותר בעונה שעברה - וכשמכבי ת"א תפגוש שחקנים שיהיו בזון, אם הם יהיו מעל 1.98 מ', אין בסגל שחקן שיכול לעצור אותם.
כשהגארדים שלך הם אידסון, בורשטיין ושארפ, אתה יודע שתקבל המון שכל, קבוצתיות ו-ווינריות - לפחות מהשניים האחרונים. דבר אחד שלא תקבל זה אתלטיות, כזו שהכרחית מול הקווים האחוריים של הקבוצות הבכירות באירופה. לכן סביר שנראה הרבה מאוד על המגרש את פרקינס-פארגו זה ליד זה, ולא זה שמחליף את זה כפי שתוכנן.
3. שאלת ליאור אליהו: כשרואים את אליהו משחק אי אפשר שלא להרגיש בזבוז משווע. גוף של שחקן NBA, אתלט אדיר, כשרון מדהים וחושים למשחק שעשרה בתי ספר לכדורסל לא ילמדו. אם רק היתה לאליהו נחישות שמתקרבת לזו של עמרי כספי, הוא היה יכול להיות שחקן NBA טוב ומצליח לפחות כמוהו. אבל אין לו, ולכן הוא משחק בנוקיה.
בטורניר ההכנה לא ראינו מאליהו דברים חדשים. אם אני יושב בהנהלת מכבי אני מודאג, אבל אם אני ליאור אליהו אני מודאג הרבה יותר. ליאור חייב להפנים את מעמדו החדש ולשדרג את המשחק בשני צדי המגרש. לא רק בגלל החוזה הענק והמחויבות הרב-שנתית, אלא קודם כל בשביל עצמו ובשביל הקריירה שלו.
לא חסרים שחקנים שבחרו בחזרה למכבי ת"א בשלבים קריטיים בקריירה שלהם (הנפלד, שפר), אבל במקום לנצל את השקט ואת המעמד שצברו לטובת שיפור המשחק שלהם - נכנסו לקונכייה, לא הצליחו לשפר מילימטר מהמשחק שלהם והפכו לשחקנים משלימים במכבי. ההבדל הגדול הוא שתקרת הזכוכית שלהם היתה פיזיולוגית. אצל ליאור זו תקרה מנטלית. הכל בראש וברצון שלו. כמה פעמים אמרו את המשפט הזה "זו תהיה עונת מבחן בשבילו", אז הנה עוד פעם אחת על חשבוננו. אם אליהו לא יבצע את הקפיצה בעונה-שתיים הקרובות, לא תהיה קפיצה.
4. איך מסדרים את חוסר האיזון בסגל? עם כל הכאב והצער, יש שתי החלטות שצריך לקחת והן לא פשוטות: אחת פחות כואבת - לשחרר את פוט; השנייה הרבה פחות נעימה, אבל עוד יותר מתבקשת - לשחרר דווקא את כדיר. לתת לילד סיכוי להתפתח ולחזור למכבי ת"א בדלת הראשית ולא כמנפנף מגבות. שני אלו צריכים לפנות מקום לגארד ולסנטר.
אפשרות נוספת שצריך לחשוב עליה אם סף הפאניקה לא בשמיים: להתחיל את העונה ולראות תוך כדי תנועה מול יריבות נורמליות איפה הבעיות, אולי חלק מהן יסתדרו, ואם לא אז לתקן איפשהו בהמשך הדרך.