כנראה שיש באמת רגעים בחיים שאי אפשר לשכוח. הם לא חייבים להיות דרמטיים, או הרי-גורל, אבל הם כן משאירים בך חותם, גם אם באותו רגע מכונן - אותו רגע שבו הקסם מתרחש - אין לך מושג שהיקום לחש "אברה קדברה".
כך, למשל, אני זוכר את הרגע שבו שמעתי לראשונה את הזמרת דקלה מבצעת את "בוקר טוב", השיר שבו היא זועקת "בוקר טוב גברת, בוקר טוב לכל הילדים". הייתי אז במכונית, נסעתי עם חברים לארוחת צהריים בנמל תל אביב, וברקע, ממש לפני החניה, הרדיו החל להשמיע קולות שלא שמעתי עד אז.
כלומר, אני כן שמעתי, בבית, אבל אף פעם לא ברשת ג' או בגל"צ. פתאום, בשיר אחד, הצליחה זמרת בעלת קול פעמונים, להביא אותי אל מחוזות הוריי, אל מחוזות של שירה ערבית אינטליגנטית, והוכיחה בזה שהשירה המזרחית הירודה הנהוגה בישראל היא לא יותר מפופ קליט, שלא משנה מאיזה מוצא גיאוגרפי הוא מגיע - המערבי או הערבי - הוא בכל זאת נשאר נחות.
נוצצים למרחקים
אבל עזבו את זה שנייה, הרגע שרציתי לדבר איתכם עליו הוא בכלל רגע אחר, שהתרחש שנים ארוכות לפני. הייתי חייל, שירתי בחיל הקשר, גרתי עדיין עם ההורים בבני ברק, אבל חייתי חיים סודיים שלמים, שלאיש מבני המשפחה שלי לא היה מושג לגביהם. חברה ששירתה עימי בצבא, בחורה שביליתי איתה ימים ולילות, עד שהכירה בחור שלא מצא חן בעיניו שהחברה שלו מסתובבת עם מישהו "כמוני" - לקחה אותי אל חנות בגדים ברחוב דיזנגוף, שם היא שמעה שמוכרים בגדים מיוחדים.
כשבשנות ה-80 אמרו "בגדים מיוחדים" התכוונו למשהו שיוצא מגזרת המשביר לצרכן ומתקרב יותר למחוזות לונדון. ואכן, השלל שלי מאותה חנות היו מכנסי ויניל בצבע כחול מטאלי, צמודים עד רמת ה"תקראו לרופא, הדם הפסיק לזרום לי לרגליים", ונוצצים למרחקים.
אני נזכר ברגע ההוא, והנטייה הטבעית שלי היא לשפוט את עצמי, לחשוב על הצעיר שהייתי אז ולהלקות אותו. באותו ערב שלבשתי את המכנסיים, במועדון ההומואים היחיד שהיה אז בתל אביב, הרגשתי לא בנוח. לא רק נהג המונית והעוברים והשבים שצפו בי צועד אל המועדון הסתכלו עליי כאילו ירדתי מנגה או מאדים - אלא גם בני מיני חשבו שהשתגעתי לגמרי. אבל אני מבין למה עשיתי את זה.
גם לסטרייטים מותר
באותן שנים, כשקהילה שלמה הייתה בארון, לא הייתה ברירה למי שרצה לחיות את חייו עם האמת הפנימית שלו אלא להגזים, להיות דרמטי, גדול מהחיים: כמי שצועק "כן. תסתכלו טוב. אני כאן, ואני לא הולך לשום מקום".
היום אני כבר יודע שאת הצעקה המוגזמת ההיא, בדמות מכנסי הוויניל, צעקתי גם בגלל שהחברה הכניסה אותי אל אותה תבנית. תבנית שקבעה כי אם אתה הומו אתה חייב להיות טווס, ללבוש בגדים צמודים, להבין באופנה, למות על אבבא, להצטיין בהיסטוריה של תחרות האירוויזיון, ולתעב כדורגל. היום, לשמחתי, אנחנו כחברה, ולא רק כבעלי נטיות מיניות שונות מהמיינסטרים, נמצאים במקום אחר. מקום שיש בו הרבה יותר רבדים.
גם לסטרייטים מותר לזמזם את "ווטרלו", גם כדורגלנים יכולים למזמז את חברי הקבוצה שלהם אחרי הבקעת גול מפואר, וגם אני יכול למות משעמום בעת שנציגת גיאורגיה שרה בלדה מתקתקה בתחרות האירוויזיון.
האופציה הזאת, להציג לעולם כמה רבדים שלך, מבלי להיות קו ישר אחד, כאילו היית גרף מוות בחדר ניתוח, הופכת אותנו לאנשים מעניינים יותר. אנשים שלא חייבים לצרוח על כל דבר שהוא "גדול", "ענק", "יפהפה", "מהמם", ו"נפלא", כדי שישימו לב אל מה שאנחנו אומרים. זה הופך אותנו לאנשים שמסוגלים לחייך באהבה כשמישהו אומר עלינו שיש לנו רק עיניים נעימות, ולא ישר מגדיר אותנו בתור הבר רפאלי הבא, ושהקול שלנו נעים לאוזן, גם בלי להגדיר אותנו כסלין דיון. ומה עושים עם מבקרים מלומדים, שכל דבר נכנס אצלם לקטגוריית הנהדר ביותר או השנוא ביותר? פשוט מחייכים בסלחנות, ומבינים שכשאין לך רבדים בחיים אתה כנראה אדם מאושר פחות. תאמינו לי, זה הופך את הביקורת והשיפוטיות לכואבות פחות.