סיפור השליטה בליברפול עוד יהפוך לספר מתח, אם לא לסרט. העצבים, המתח, שלל הדמויות הססגוניות, הם משאת ליבו של כל סופר. נכון לעכשיו אנחנו רגע לפני ה"שואודאון". הרגע שבו כל הסיפור מצטמצם ומתרכז, ועומד בפני הכרעה. ההכרזה היתה לקונית, בעמוד הבית של המועדון. "הדירקטוריון", נאמר בה, "החליט לקבל את הצעת הרכישה של NESV". מרטין ברוטון, היו"ר, צוטט כמאושר על ההצלחה. למחרת פורסם באתר, כי הבעלים, טום היקס וג'ורג' ג'ילט, מתנגדים למכירה וכי המצב יוכרע רק בבית משפט. ה"פייננשל טיימס" מצטט מקורב למועדון שצופה "סופה של הליכים משפטיים" עד שכל הסיפור יסתיים.
אחת השאלות העקרוניות ביותר כשמנסים להסתכל קדימה, היא האם לליברפול מובטח כעת עתיד טוב יותר אחרי עידן היקס וג'ילט?
***
אם נתעלם לרגע מהניהול השלומיאלי של היקס וג'ילט בשלוש השנים שבהן החזיקו במועדון, צריך לזכור נקודה אחת בסיסית שמקשה על ליברפול להיצמד ליריבות הגדולות בצמרת: מדובר בעיר הענייה באנגליה שרובצת כנטל על המועדון, שגם ככה ההכנסות שלו מימי משחק וממכירת מרצ'נדייז נמוכות משמעותית מיריבותיו בצמרת.
אז במה יכולה NESV לשנות את התמונה, אם בכלל?
החברה שהוקמה ב-2002 כוללת 18 משקיעים, מנוהלת ומובלת על-ידי בעל המניות המרכזי, ג'ון וו. הנרי, ועל-ידי עיתון הניו יורק טיימס, עם 17% שליטה. החברה שולטת על הבוסטון רד-סוקס, ערוץ הספורט של ניו אינגלנד, וקבוצת נסקאר. ההצלחה עם הרד-סוקס, שזכתה שנתיים אחרי הרכישה על-ידי NESV לראשונה מזה 86 שנים באליפות, היא מפוארת. הנרי דאג לשיפוץ אצטדיון "פנוויי פארק", למיקסום ההכנסות, לשיפור גיוס השחקנים וגם לחשבון הוצאות מנופח. "הם יודעים חשיבות של ניצחון על המגרש ומחוצה לו", אמר ברוטון. הם יודעים שצריך להוציא כסף כדי להכניס יותר, ולנצל מקסימלית פוטנציאלים. ללא ספק הם אנשי עסקים יותר מוצלחים מהגלייזרים (מנצ'סטר יונייטד) או רנדי לרנר (אסטון וילה), שלא לדבר על היקס וג'ילט.
אבל חשוב לראות את ההבדלים: המותג ליברפול הוא בינלאומי, בזמן ששיפור התדמית של הרד-סוקס בוצע בסביבה המקומית. ל"פנוויי פארק" נוספו 3,500 מקומות בלבד, מה שלא יספיק לאנפילד. בבוסטון הועלו גם מחירי הכרטיסים דרמטית, דבר שלא יעבור טוב בליברפול הענייה. מלבד זאת, העירייה דורשת מהמועדון להקים אצטדיון חדש כדי שיהווה זרז בפיתוח העיר ומקומות העבודה. גם בנושא זכויות שידור, אלמנט מרכזי בשדרוג של הרד-סוקס, אין ל-NESV מילה.
***
השאלה השנייה שמעמידים אוהדי ליברפול היא פשוטה יותר: שוב מגיעים בעלים אמריקנים, שלא מכירים את המורשת של המועדון, אחרי שבעלים אמריקנים שלא מכירים את המורשת של המועדון כמעט וגרמו להחרבתו.
חמישה מועדונים בפרמיירליג שייכים לאמריקנים. הסיבות עבור כל משקיע לכשעצמו שונות ומגוונות, אבל יש להן מכנים משותפים. קודם כל, מדובר פשוט בהשקעה טובה. בניהול נכון, טובה מאוד אפילו. מדובר במותגים מהשורה הראשונה בעולם, שעלותם נמוכה יחסית. מחזורי הכספים שמתגלגלים בפרמיירליג גבוהים, 2.3 מיליארד אירו בעונה, אבל רק יחסית לעבר. אם משווים את ליגות הכדורגל ל-NBA, למשל, או ל-NFL, הפערים מתגלים בבירור.
ג'ון הנרי. יביא צמיחה גם לליברפול? (צילום: בלומברג)
פוטנציאל הצמיחה ענקי, שלא לדבר על הפופולאריות העצומה של הכדורגל והאפשרויות הגלומות בשווקים חדשים. ולא צריך יותר מדי לעבוד עבור כך, שאלו למשל את הגלייזרים. בלי להשקיע כמעט פרוטה מהכיס האישי, הם גוזרים קופונים של 70 מיליון ליש"ט בשנה והערך של מנצ'סטר יונייטד ממשיך לעלות ועבר כבר רף של 1.1 מיליארד ליש"ט. גישות ניהול חדשות הקפיצו בחמש שנים את ההכנסות המסחריות - מספונסרשיפ, חסויות, מרצ'נדייז ועסקאות אחרות - בכמעט 100%.
בשלוש השנים הקרובות תכניס הפרמיירליג 1.44 מיליארד ליש"ט מזכויות שידור בחו"ל. פי ארבעה מאשר הליגה הספרדית, פי שישה מהסרייה A, ופי 14 מהבונדסליגה. והעניין בליגה במגמת עלייה מתמדת. יותר ויותר הכנסות מיוצרות בשווקי חוץ, ולאחרונה נפתח גם השוק האמריקני בפני האנגלים. מספר הצופים במונדיאל האחרון עלה בארה"ב ב-50% לעומת 2006, וברבע הגמר בין ארה"ב וגאנה צפו 15 מיליון איש, מספר דומה למשחקי הוורלד-סירייס, או לגמר ה-NBA. שוק הטלוויזיה האמריקני מייצר יותר הכנסות מכל שוק מקביל, וההכנסות הצפויות משם מעוררות בפרמיירליג התרגשות אמיתית.
בו בזמן, אוהבים האמריקנים שהחליטו להשקיע בספורט גם גיוון של תיק ההשקעות. רנדי לרנר (אסטון וילה) מחזיק ומנהל גם את הקליבלנד בראונס. הגלייזרים בטמפה ביי באקנירס. סטן קרונקי (ארסנל) בדנבר נאגטס, בקולוראדו אבלאנש ועכשיו גם בסט. לואיס ראמס. טום היקס החזיק בטקסס ריינג'רס, קורינתיאנס, דאלאס סטארס וקבוצת רודיאו. ג'ורג' ג'ילט החזיק במונטריאול קנאדיינס ובקבוצת נאסקאר. ואם הם כבר מחזיקים בפרנצ'ייז צפון אמריקני, הרי שמועדון כדורגל משלים יפה את הפורטפוליו.
מעבר לכל אלה, יש פה אלמנט נוסף. זה של יחסי הציבור: קשה לחשוב על תחום ידוע יותר ופופולארי יותר מהכדורגל בעולם. קנייתו של מועדון בכיר בליגה הבכירה בעולם מקנה אוטומטית חשיפה בינלאומית נרחבת ומקיפה. לא רק כאינפורמציה או פרסומת, אלמנט חשוב לכשעצמו. אלא גם כסמל סטטוס.
ועניין אחרון כשדנים בשאלה "למה שוב פעם אמריקנים?", הרי שלא צריך להסתכל רק על הרוכשים. גם המוכרים שמחים לעשות עסק עם אמריקנים קפיטליסטים אך מובנים, מאשר עם פוליטיקאים אסיאתיים מושחתים, סוכני נשק עמומים מברית המועצות לשעבר, או סתם דמויות אקסצנטריות הבאות מרקע שונה ובלתי מובן. כמו לבריטים של עידן פוסט תאצ'ר, הכסף הוא זה שקובע גם עבור האמריקנים. ההיגיון האמריקני ברור, ההגינות היא חלק מהתכנית, וכמובן - השפה. טוב להבין את הבעלים החדשים, עבור המוכרים, עבור העובדים והשחקנים, וגם עבור ציבור האוהדים.
לכן, אם הכל יסתיים בהתאם לתוכניות, נראה שלליברפול אחרי השואודאון צפוי דווקא הפי-אנד.