עיני העולם נשואות אל צ'ילה? כן, זו אמירה יפה, וגם כנראה נכונה. אפשר להוסיף אליה את הקלישאה על מדורת השבט. כל יושבי תבל מסובים סביב המדורה, מתרגשים עם כל אדם שמגיח מהקפסולה, עם כל כורה שנופל על צווארי חבריו ובני משפחתו, שרים שירי הלל לניצולים ולמציליהם כאחת. ובאמת, זה מרגש, מבצע מופלא.
אני באמת לא רוצה לקלקל את התרוממות הרוח האנושית, אבל אני חושש שזה מה שאני הולך לעשות. כל כך הרבה שמאלץ ניגר מפיותיהם של נואמים ועיתונאים, שצריך להעמיד את הדברים גם בפרופורציה מסוימת, לא? אחרת אנחנו עוד עלולים להאמין שאנחנו, כולנו, אנשים טובים, אנושיים, אכפתיים - וזה באמת יהיה מצג שווה מן הדרגה העליונה, לא?
בראש ובראשונה אנחנו חייבים לומר לעצמנו שגילויי ההשתתפות שלנו, השמחה, ההתרגשות, והדמעות המוזלות למראה הניצולים - כל אלה אינם הכלל, כלומר זה לא נובע ממשהו שיש בנו בכל ימות השנה. בסך הכל שום דבר לא חדש, המין האנושי תמיד היה במיטבו באסונות - בעיקר של אחרים. אנחנו אוהבים דרמות, ובעיקר טלנובלות, ומה שקורה בצ'ילה היא בשביל רבים טלנובלה מן הסוג המשובח ביותר. אנשים מזילים דמעה כאשר הגבר עוזב את האשה בטלנובלה, והם גם מזילים דמעה כאשר הגבר הניצול מחבק את האשה וכל מי שנמצא באזור.
במלים אחרות - גילויי האנושיות הם בבחינת היוצא מן הכלל. באופן רגיל יש מעט מאד אנושיות בהתנהלות האנושית הרגילה. בדרך כלל אין לאנשים הרבה סבלנות לחולים, נכים, רעבים וכל השאר. אם בצ'ילה מדובר ב-33 כורים שחייהם היו בסכנה, אז בעולם יש בטח 33 מיליון אנשים הנמצאים באותה הסכנה - בגלל מלחמות, רעב, מחלות, קנאות דתית ורודנויות מפלצתיות.
הרבה אנחנו לא שומעים על כך, מכיוון שגם כאשר משמיעים לנו, אנחנו לרוב אוטמים את אוזנינו או עוברים לערוץ בידור כלשהו. כי למי יש כוח לסבלותיהם של אחרים? בסדר, אנחנו מוכנים לסבול את זה לכמה ימים, אפילו כמה שבועות מדי כמה שנים, אבל באופן רגיל ההעדפה שלנו היא לחם, ובעיקר שעשועים.
אלוהים? איפה?
אני שומע כאלה האומרים שמבצע ההצלה בצ'ילה מוכיח שיש אלוהים. שוב - אמירה יפה, אבל מה פתאום? הרי אם יש אלוהים, במובן שאליו מתכוונים, ההיגיון קובע שהוא היה דואג לכך שהאסון לא יקרה מלכתחילה. אז מה אומרים לנו השמלצאים? שקודם יש אסון, ואם הוא נגמר טוב, אז יש אלוהים. ואם הוא נגמר רע? גם אז יש אלוהים, כי הרי נסתרות דרכיו.
פרשת צ'ילה היא דרמה אנושית גדולה. אבל אחריה יהיו יושבי תבל בדיוק כפי שהיו לפניה. וזאת התכונה האנושית האמיתית של בני אנוש, שאסונות מרגשים, אבל לא משנים אותם.