אלה הדרכים שעמדו בפני רשויות אכיפת החוק - חוקרי משרד התמ"ת והיועץ המשפטי לממשלה - כדי לאתר את וירג'יניה הנעלמת, העובדת הזרה שניקתה את בית משפחת ברק-פריאל:
האחת - הגשת בקשה לבית משפט לחשוף את פלט שיחות הטלפון הנייד של העיתונאית כרמלה מנשה. זאת מתוך הנחה שהגברת מנשה, המסרבת לפי שעה לסייע לרשויות החוק לאתר את העובדת הזרה, עשויה להוביל את החוקרים למקום הימצאה של וירג'יניה.
הדרך השנייה היא לזמן מחדש את נילי פריאל לחקירה באזהרה, ולנסות להוציא ממנה הודאה מפורטת יותר, שבה היא תודה לא רק בהעסקת עובדת בעלת חזות זרה, שאותה היא איננה יודעת כיצד למצוא, אלא גם בכך שידעה שלעובדת אין היתר שהייה ועבודה תקף.
הדרך השלישית - שנשקלה בלשכתו של יהודה וינשטיין ונפסלה - היא שימוש במידע המצוי בידי היחידה לאבטחת אישים בשב"כ, הן באמצעות זימון אנשי היחידה להעיד ולמסור את המידע המצוי בידיהם, והן באמצעות שימוש ב"תעודת עובד ציבור", דהיינו רישום פרטיה של העובדת, המצוי ביומן הכניסות והיציאות מבית שר הביטחון אהוד ברק, שאותו מנהל השב"כ.
כמו במבוך בחוברות שעשוע של ילדים לקיץ, קיים קו המחבר בין העכבר לגבינה גם במקרה הזה. רק שבמשרד המשפטים החליטו שלא לבחור בו. השיקולים הם עקרוניים, ומתקבלים אחרי מחשבה ושקילה כבדת-ראש: וינשטיין החליט שלא לערב את השב"כ בעדות בנושא זה, כדי לא לערער את הקשר ההדוק והבלתי אמצעי החייב להתקיים בין האישים המאובטחים לבין אנשי היחידה לאבטחת אישים. כדי שראש הממשלה, הנשיא והשרים לא יחושו מהיום והלאה שאנשי היחידה, היודעים פרטים אינטימיים על כך מהלך בחייהם, עוקבים אחריהם.
"אי-נוחות"
לא בכל מקרה זו ההחלטה שמתקבלת: בפרשת משה קצב החליטו רשויות החוק דווקא להעיד את אנשי השב"כ על מהלכיו של קצב באותו יום שבו אנס לכאורה בפעם השנייה את א' ממשרד התיירות בבית-מלון, ושלגביו העלה טענת אליבי, שלפיה קיים באותו יום פגישות פוליטיות ולא יכול היה להגיע לבית-המלון. אלא שלשיטת וינשטיין, חומרת עבירת האונס הצדיקה שימוש במידע המצוי בידי השב"כ במקרה ההוא, ואילו חומרת העבירה שבה חשודה אשת שר הביטחון כיום - ולא ברק עצמו - אינה מצדיקה זאת.
התוצאה המשתקפת בציבור, שלפיה ניתן היה להגיע לראיות המרשיעות, לפחות את נילי פריאל, אך משום מה לא עושים זאת, מציבה את משרד המשפטים פעם נוספת כמי שעושים הנחה לברק, ומעלים טענות בדבר שיקולים פוליטיים המחלחלים לקבלת ההחלטות המשפטיות.
במשרד המשפטים מתקוממים כמובן, ומסבירים כי ברק לא קיבל גרם אחד של הנחה בשל היותו איש ציבור, אבל מאידך גם אין כוונה לגבות ממנו מחיר מופרז ולנקוט עמו חומרה מיוחדת רק בשל מעמדו הציבורי.
אין פלא אפוא שהמילים ששומעים היום יותר מכל במשרד המשפטים הן "הרגשנו אי-נוחות", ובעיקר: "מה עוד יכולנו לעשות"?