בתוך ים הרעש הלבן שמייצרים מאות כלי התקשורת, קשה מאוד לתפוס כותרת. בעיקר כשקוראים לך ח"כ עינת וילף ואת זוכה לפחות התעניינות תקשורתית מהצאצא התשיעי של הקולגה אנסטסיה מיכאלי.
הפעם, הגברת הצליחה ובענק - שער בעיתון יומי מוביל, גינויים מכל עבר ומכתב עמוס ניים-דרופינג של רוצחים וקרוביהם מצד היחצ"ן של המדינה. להוריד את הכובע. לא מעט חכמים טענו כבר שאין כזה דבר פירסום שלילי, אבל גם הם בוודאי נעים באי-נוחות בכיסאם נוכח דבריה של וילף.
קשה להתעלם מהתחושה כאילו מישהו במפלגת העבודה החליט לפתוח בתחרות ריאליטי חדשנית במסגרתה חברי הכנסת, ה"שורדים" הבודדים של האג'נדה הסוציאל-דמוקרטית (זצ"ל) שהיתה פעם הדגל של המפלגה הזו, מתחרים ביניהם על הזכות להיות אלה שזוקפים לזכותם את ההצלחה בדרדור המפלגה לפי התהום של 6 מנדטים וכוח אלקטורלי שולי. בדרך, הם נוטלים על עצמם משימות חסינות מרשימות במסגרתן הם מנסים לשחוט כל פרה קדושה וכל נכס אלקטורלי שעוד נשאר למפלגה המדממת הזו. לשחוט במקום לסחוט.
אך בזמן שהצטרפות לקואליציה שנוגדת את ערכי המפלגה היא החלטה תמוהה אולי אך לגיטימית, ונטישת החזון הסוציאליסטי לטובת גרסה "עדכנית" שלו יכולה להתפרש כאקט ריאליסטי ולדעת כמה גם מתבקש - הניסיון להכניס לקלחת המפדחת גם את ראש הממשלה המנוח הוא שיא חדש של גועל.
הדבר הנכון הוא כנראה להתעלם מהערותיה הטפשיות והמעליבות של וילף. להפנים שהעיתוי (ערב יום השנה לרצח) אינו מקרי, לצעוק "סרק, סרק" ולהכריז שהליצנית תנבח והשיירה תעבור - רק שזה כואב מדי, חשוף מדי, חשוב מדי וציני מדי.
בעידן שבו כל מבצע צה"לי משווה בכלי התקשורת לשואת יהודי אירופה ושום דבר כבר לא קדוש - העובדה שחברת כנסת במפלגת העבודה מרשה לעצמה לעשות שימוש מקומם כל כך בזכרו של רבין 15 שנים לאחר הרצח, שעה שדור חיילי צה"ל הנוכחי כבר לא זוכר באופן מוחשי את הלילה הנורא ההוא, היא נורת אזהרה מפחידה וחציית קו אדום.
טעמה של הלגיטימציה שנותנת וילף למתנגדיה הפוליטיים לדרכה של מפלגת העבודה (מספרים שיש אחת כזו בקרב 12 הח"כים האחרים) להשחיר את זכרו של רבין ואת כל מה שהוא מייצג יישאר בשטח הרבה אחרי שטעם הניצחון של התמונה ששולבה בעמוד הראשי של העיתון יתפוגג.
זוהי בדיוק הסיבה שבניגוד לקול ההיגיון אסור להחריש מול ההתבטאות האומללה הזו: תמונתו של רבין תלויה בדיוק איפה שהיא צריכה להיות, וילף לעומת זאת היא זו שכנראה זקוקה לטרנספר.
לידיעה המקורית: "ח"כ וילף: "להזיז את תמונת רבין, האבל משתק"; רני רהב: "מתבייש בשבילה, רדיפת הרייטינג העבירה אותה על דעתה"