השבוע הודיע יצחק הרצוג על מועמדותו למנהיגות מפלגת העבודה. מבחינת כשירויות, הרצוג הוא בוודאי מועמד ראוי. נצר למשפחת הנשיא חיים הרצוג, היה עורך דין מצליח ומוערך, ללא ספק אינטליגנטי, וכנראה גם שר לא רע - בקיצור, מבחינת האיכות, הרצוג עולה על רוב חברי הכנסת, הן במפלגתו והן מחוצה לה. אבל כמו שקורה אצלנו לעתים קרובות - קרובות מדי - יש בעיה.
תזכורת: הרצוג היה ראש עמותת הבחירות של אהוד ברק בשנת 1999. לאחר מכן נחשד הרצוג בהעברת כספי קרן פילנתרופית לעמותת ברק, דבר המהווה עבירה על חוק מימון מפלגות. הרצוג זומן לחקירה - ושתק כמו דג. הוא בחר לדבוק בזכות השתיקה. תיקו נסגר מחוסר ראיות.
חזקת האשמה
ידוע שזכות השתיקה קבועה בחוק. למה? כדי לאפשר לאדם לא להפליל את עצמו. כלומר, ביסוד הזכות הזאת עומדת ההנחה שאם הנחקר ישיב לשאלות חוקריו, הוא עלול לספק להם חומר מפליל נגדו. כלומר, הזכות הזאת נוצרה למען אנשים שיש להם מה להסתיר. אם נרצה להרחיק עוד קצת לכת, נוכל לומר שהזכות קיימת בשביל אנשים שהם, לכאורה, אשמים. במקרים כאלה אומר החוק שאת ההוכחות לאשמה צריכה לספק המשטרה, ואין להטיל את החובה הזאת על החשוד.
כל ההנחות הללו אינן יוצרות, כמובן, חבות פלילית או אחרת כלפי מי שבחר בשתיקה, אולם בתי המשפט בהחלט זוקפים עובדה זו לחובתו של נאשם, והם רואים בשתיקתו מעין הוכחה לכאורה לאשמתו. ואם בבתי המשפט כך - הרי שבבית הדין של הציבור על אחת כמה וכמה.
מה זה אומר לגבי הרצוג? כיוון שבחר בזכות השתיקה, הרי מבחינה ציבורית הוא בחזקת אשם לכאורה; וגם בחזקת מי שסירב לשתף פעולה עם החוקרים; וגם אפשר להרהר בכך ששתיקתו לא קידמה את החקירה, ולכן היא בחזקת חקירה ששובשה. ברור שמי שבוחר לשתוק אינו מעוניין לסייע במאמץ להגיע לחקר האמת, והסיבה המתבקשת היא שהאמת כנראה לא תועיל לעניינו. איך שלא מסתכלים על זה, התנהלות זו של הרצוג מטילה עליו כתם ציבורי כבד.
האם הכתם משמעותי מספיק כדי למנוע ממנו להנהיג מפלגה או אפילו ממשלה?
מבחינה פורמלית התשובה היא שלילית, אנחנו מדינה דמוקרטית שבה כל אדם יכול להציג מועמדות במסגרת החוק. מבחינה ציבורית - בוודאי ששתיקה כזאת צריכה למנוע את זכות הדיבור המנהיגותי. אבל זה כבר עניין לבוחרי המפלגה, שלמרבה הצער כבר התרגלה למנהיגים מוכתמים. הרצוג שתק. עכשיו המפלגה צריכה לבחור בזכות הדיבור כדי להבהיר אם היא מעוניינת בעוד מנהיג מוכתם א שמא גם המפלגה תבחר בשתיקה.