אחרי שאכל הרבה קש בבית הספר של החיים, נקלע למצוקות כלכליות ונכנס בקירות אטומים, הצליח השנה ליאור כלפון ליישם את מה שלמד בתחום יזמות הבמה, וסוף-סוף גם לראות רווחים. באופן אירוני זה קרה דווקא כשהוא - מי שהיה משוכנע שכדי להצליח בגדול צריך לחיות בחו"ל - שב ארצה.
בזמן ש"גלואו", מופע גרנדיוזי נוסף בשרשרת ה"ספקטקל" שיצר כלפון בסגנון התיאטרון השחור, התחיל לרוץ בבלגיה, והעונה הראשונה של "רמזור" עברה בשקט יחסי, הוא החליט לעבוד על הדבר הבא. הפעם בקטן, אנסמבל של כמה שחקנים, אולי משהו ווקאלי-קומי, והעלה על הכתב שמונה רעיונות אפשריים. לכלפון, שבמחשב שלו ממתינים שלושים ספרים גמורים, 150 שירים מולחנים, 15 תסריטים לקולנוע, צרור פורמטים לתוכניות טלוויזיה ואין-ספור המצאות, שמונה קונספטים למופע הם בבחינת גרעינים.
הוא הראה אותם לאשתו, שמפיקה את המופעים שלו, והתלבט עמה אם לקחת את מעט הכסף שחסכו כדי להחזיר בבת אחת את החובות הפרוסים או להשקיע באותה חלטורה לא יקרה. היא אהבה קונספט אחד במיוחד, שנקרא ה"ווקה פיפל", שילוב של שירת אקפלה וביט בוקס, ואמרה שאפשר ללכת עליו אבל בצניעות.
במשך שמונה חודשים חרש כלפון את יוטיוב, כדי להכיר את השוק ולהבין לאן אפשר לקחת את הרעיון, ובמהלכם חיבר למיזם את בועז וינון בן דוד, הביט בוקס הישראלים המדורגים בין עשרת הטובים בעולם, ובעזרת המוזיקאי שי פישמן ערך אודישנים כדי לבחור את שמונת הזמרים-שחקנים שירכיבו את הקאסט.
"קודם כל הייתה המוזיקה, ורק אחר כך הסיפור והדמויות", הוא אומר, ואיכשהו גם בשיא ההצלחה העכשווית, שכוללת שני קמפיינים, תוכנית טלוויזיה מצליחה שמצלמת עונה שלישית ("רמזור") ותוכנית טלוויזיה משלו בפריים טיים ("מי שואל אותך?"), הוא עדיין הרבה יותר דומה לדמות של איצקו הנעבך מאשר למפיק חובב סיגרים.
"מההתחלה ידעתי שהם ילבשו חליפות לבנות", אומר כלפון. "בסטודיו לפלמנקו, שבו עשינו את החזרות, היה פוסטר של שלושה פנטומימאים עם פרצופים לבנים. הבטן שלי אמרה שצריך לצבוע לשחקנים את הפנים בלבן כדי ליצור עניין בקהל, כדי שישאלו מה הם, מה זה. שיהיו חסרי זהות, חיזרים. כשסיפרתי על זה לאשתי היא אמרה שזה לא רעיון טוב, אבל התעקשתי. כשהסברתי לשחקנים מה אני רוצה, כולם שמו את האגו בצד והסכימו. הכנו ארבעים דקות של הופעה, צילמנו קליפ בשם 'ההיסטוריה של המוזיקה בשלוש דקות', העלינו ליוטויב והמשכנו לעבוד".
הקליפ הפך להיסטריה.
"תוך חמישה חודשים היו חמישה מיליון צפיות, שזה פנומנלי. קיבלנו הזמנות ממפיקים בכל העולם, וכל תוכניות הבוקר הגדולות בארצות הברית רדפו אחרינו. סירבנו, כי תפסו אותנו לא מוכנים. לא הייתה לנו הופעה שלמה, אבל להם אמרנו שלוח הזמנים שלנו מלא. עבדנו חודשיים בטירוף כדי לעבות את ההופעה לשעה וחצי, עשינו שתי פרמיירות בתיאטרון יהלום ברמת גן, ומשם המראנו להופיע בתוכנית הכי טובה באיטליה ואחר כך בברזיל, שם קיבלו את ההרכב בצרחות היסטריות כאילו מדובר בכוכבי רוק".
הופעתם גם בטקס הגראמי של אמריקה הלטינית.
"וההזמנות מכל העולם התחילו להיכנס בקצב, ספרד, פורטוגל, צרפת, ואז הציעו לנו לעשות את הקמפיין של שטראוס ליוגורט. ה'ווקה פיפל' הפכו לתופעה ענקית".
איך אתה מנהל את האופרציה הזאת?
"הפעם הייתי הרבה יותר חכם מאשר בפעמים האחרות שיזמתי פרויקטים והסתבכתי בדרך. הקפתי את עצמי באנשים מקצועיים. שכרתי עורכי דין, שאף פעם לא היו לי, הכנסתי לשותפות את דורון וליאורנה (לידה וסולומונס, ל' ר'), שהם גאוני שיווק שמתמחים במופעים בחו"ל, שברגע שהם ראו את הפרזנטציה זיהו את הפוטנציאל. הפעם העדפתי להכניס לעסק כסף חכם, והאנשים האלה הם מדהימים. יש לנו ישיבות הנהלה, סיעור מוחות אסטרטגי, עבודה על קמפיינים בחו"ל, הכול מתנהל במקצוענות".
וסוף-סוף אתה רואה כסף מפרויקט שלך.
" כן, בהחלט, אני מתחיל לנשום. את הכסף אנחנו משקיעים בחזרה בעסק. הקמנו קאסט שני, אנחנו אמורים לעבור למשרדים יותר גדולים, יש לנו מרקום".
איך הצלחת לדחוס באותה התקופה גם את הצילום של שתי עונות ברצף של "מי שואל אותך"?
"שמבחינתי היא חלום ישן. אוהד אשכנזי, שהיה מנהל התוכניות של רשת, אמר לי לבוא אליו למשרד, ולבחור מתוך כמה פורמטים מה שהכי מתאים לי. כשהראה לי את 'חסר מודעות' האמריקאי, אמרתי, את זה אני רוצה לעשות. ראיתי בזה חטיף טלוויזיוני לקיץ, אבל לאט-לאט זה הפך למשהו גדול. צילמנו ברצף שתי עונות, כי היה ברור שאחרי שזה ישודר כבר לא תהיה עונה שלישית כי יחשדו. הרייטינג גבוה, התגובות מדהימות".
כמו בימים הטובים שלך ב"קומדי סטור", כשגילמת את בוסקילה ובשיא ההצלחה החלטת לטוס לחו"ל, במקום למנף את ההצלחה ולבסס קריירה בארץ.
"הייתי בן 24, ילד, ונכון שיכולתי לעשות הצגות או סטנד-אפ ולשלב את בוסקילה, אבל זה לא עניין אותי. רציתי לטעום מהעולם והחלטתי לטוס להוליווד. עשיתי עצירת ביניים בפראג כדי לראות מה זה תיאטרון שחור, שמאוד עניין אותי, ולקחתי בחשבון שבאל.איי לא יהיה לי קל. באתי עם עשרת אלפים דולר שהספיקו לחמישה חודשי מחייה בעוני, והתחלתי להבין מי נגד מי ומה צריך לעשות כדי להשיג סוכן. לקחתי הלוואות מחברים, עשיתי פנטומימה, ליצנות, ולא נהיה כלום. ואז החלטתי שכלכלית, עדיף לי להקים קבוצת תיאטרון שחור בפראג, שתעבוד ותרוויח כסף, וממנו אחיה ואנסה להיות שחקן בהוליווד".
וכמו שהגעת ללוס אנג'לס, ככה נחתת גם בפראג.
"רק ששם היה הרבה יותר קשה. הם גם אנטישמים, גם לא מדברים אנגלית וגם לא מוכנים לגלות את רזי המקצוע. אחרי שכמעט התייאשתי, מצאתי שם בחור יוגוסלבי בשם דינו, שליווה אותי בדרך הסיזיפית הזאת למצוא אולם להשכרה, להקים את הלהקה, את התפאורות. אחרי שמונה חודשים, כשכבר היה לי כרטיס טיסה הביתה, כי לא הצלחנו לסגור על אולם, מצאנו מקום, ובינתיים התחלתי להריץ מופע קטן כדי שיעזור לי לכסות את החובות שהלכו ותפחו, כי לקחתי הלוואות ממי שרק היה אפשר ושותפים שמו כסף. הבעיה הייתה שאף אחד לא הגיע, כי מי ששולט בשוק הם משרדי התיירות ומדריכי התיירים, שסגרו חוזים שמנים עם התיאטראות. עד שהבנו את זה, הפסדתי הרבה מאוד כסף".
למה לא חזרת לארץ? הרי יכולת להחיות את הקריירה שלך כשחקן.
"זה לא עניין אותי. הייתי יותר בעניין של בימוי, כתיבה והפקה. אני יותר יוצר משחקן. אני אוהב את הדף החלק".
היה לך גם ניסיון ניו יורקי לא כל כך מוצלח עם "גלואו", שמצליח מאוד באירופה.
"רציתי לעשות משהו יותר גרנדיוזי, אבל הגעתי למצב של לחצים משפטיים וכלכליים, החלפתי את השותפים בפראג וקיבלתי זיכיון על המופע מחוץ לפראג, ונסעתי לניו יורק כדי לדפוק על דלתות של מפיקים, שוב בלי שום כתובות.
"התרסקתי בסלון של חברים ואיכשהו הגעתי גם למשרדי הפקה של ה'סטומפס', הראיתי לבעלים היהודי וידיאו-קליפ והתחלתי לעבוד איתו ועם המפיק של 'המופע של קוסבי' ושל 'על טעם ועל ריח', אבל המופע לא עבד כמו שצריך, ובניו יורק יש רק צ'אנס אחד, שפספסנו".
מה עושים במצב כזה?
"חזרתי לארץ, עבדתי עליו עוד כמה חודשים, מיומנה נכנסה לזה, והתחלנו לחרוש את אירופה".
ואחרי כל ההפסדים וההוצאות, כשהיית צריך ללוות מדינו כסף לכרטיס טיסה, התחלת להרוויח?
"לא. אני רוצה 4,000 שקלים להופעה, אבל איך אני יכול לדרוש את זה מהפקה שעוד לא החזירה את ההשקעה? ההרצה מאוד כבדה, כי המופע ענק ועוד לא הצלחנו לפצח את הנוסחה הכלכלית".
אז איך אתה מתפרנס?
"אני שורד".
והמשחק עוזר. עשית את הקמפיין של המשביר עם איצקו, ל"מי שואל אותך" יש יופי של רייטינג.
"הייתי בתול קמפיינים וזה עשה לי רק טוב. אבל החלום שלי זה קולנוע, כתיבה, בימוי והפקה".
שוב ללמוד תחום מהתחלה?
"זה לא ממש נכון, כי בכל העשייה שלי אני מושפע מקולנוע, אני 'קולנוהוליק'. אבל היום ה'ווקה פיפל' עובד, 'גלואו' מראה ניצנים של פריחה, קמפיינים, תוכניות טלוויזיה, אני בדיבור עם רשת על כל מיני דברים.
"אני יכול לתת עצה לשחקנים אחרים? קודם כל התמדה, תוך ידיעת הסיכון שלוקחים, אף פעם לא לחכות שהמזל יבוא אליך. תרוצו, תעבדו ותלמדו על הדרך".