הבורסה של ניו-יורק ציינה אתמול (ד') את "יום ישראל" (לא תופעה יוצאת דופן בעיר), אבל, ללא ספק, זה היה יומה של שרי אריסון, אורחת הכבוד. החגיגה הייתה שלה, רק שלה. היא, אחרי הכל, קיבלה פרס ועיטור מארגון יהודי בארה"ב. היא הייתה מוקד תשומת הלב. היא שימשה מטרה לחיזור נמרץ של עיתונאים ישראליים.
אריסון אולי לא ביקשה זאת, אבל היא נהפכה גורו לשעה קלה, בלי להתייסר מדי, ומבחינתה זו היה הזדמנות פז להפיץ (שוב) את פניני חזונה המוסרי. אם הבנקאית רצתה להראות שהיא לא קורצה מהחומרים שמהם קורצו עמיתיה, נרשמה לזכותה הצלחה. הראיון שהעניקה ל"גלובס", בחדר ישיבות אפור בבניין הבורסה, יוכיח.
"הקריסה הגלובלית נבעה מתאוות בצע של אנשי עסקים", אמרה המיליארדרית. "אני חושבת שעד לקריסה הזו, לפני יותר משנתיים, אנשים בכלל לא הבינו שאסור לנהל עסקים כאשר כסף הוא המניע היחידי. כל העולם רדף אחרי כסף וההתמוטטות של שוקי הכספים הייתה פועל יוצא של התנהלות כזו".
ההכרזה הזו הייתה המשך הגיוני לנאום שהשמיעה אריסון שעה קלה קודם לפני קהל של אנשי בורסה וישראלים: "אני מאמינה בעסקים שהשורה התחתונה, הרווח וההפסד, אינה נמצאת בראש מעייניהם".
בראיון היא אמרה, כי הדרך למנוע את הקריסה הבאה היא הכרה בחשיבות האחריות ההדדית. כל אחד חייב לראות עצמו אחראי לכל אחד אחר, לכל העולם. עכשיו הכול שקוף. כבר אי אפשר לנצל לרעה אנשים ומשאבים בלי לתת דין וחשבון. אי אפשר לקחת סיכונים שיסכנו יותר מאשר את האדם שלקח אותם.
"עברה התקופה של ראש ממשלה אחד", אמרה אריסון. "כל אחד צריך ויכול להיות ראש ממשלה, כל אחד צריך להיות מנהיג; בדרך כזו יהיה אפשר להגיע למצב שלא יוליך לקריסות חדשות".
היא הוסיפה: "בארץ יש נטייה לפעול בלי לחשוב על טובת הכלל. ההתנהלות המקובלת אצל אנשים רבים בישראל היא לפעול נגד משהו. לא לתקן. אני עושה מה שנכון לעשות מבחינה עסקית ומבחינה פילנטרופית. אני לא מסתכלת על חצי הכוס הריקה אלא על חצי הכוס המלאה. אני לא חושבת על מה להרוס אלא על מה לבנות".
"יש אלוהים בשמיים"
- מה דעתך על מה שמכונה תופעת הטייקונים בישראל, על הריכוזיות של כסף רב מדי בידיים מעטות מדי, על הפערים החדים מדי בין עשירים לבין עניים.
"ההתפלגות היא לא רק בין עניים לעשירים. יש התפלגות בין אנשים בהירי שער לכהי שער, בין דתיים לחילונים, בין ספרדים לאשכנזים. יש הרבה התפלגויות. אחד נולד גבוה, אחד נולד נמוך. אחד יוצא לחיים עם כישרון מוסיקלי, וחברו מגיע עם כישרון לציור. צריך להבין שאנחנו עם אחד. אנחנו כמו קשת עם שלל צבעים. אנחנו כולנו שחקנים במשחק של החיים. זה כמו בתזמורת שלכל אחד יש תפקיד מסוים: יש כאלה עם תפקיד של כוכב ויש כאלה עם תפקידים קטנים יותר. אנחנו צריכים לקבל את השונות ולפעול מתוך הרמוניה".
- האם את חושבת שמתפתחת בועת נדל"ן בישראל? מה תהיה מידת השפעתה על הבנקים? הלא בספרך כתבת שחזית את הקריסה העכשווית?
"אני מעדיפה לא להיכנס לפרטים כלכליים. יש לי צוות ניהולי מיומן שעוסק בכך. אבל מעבר לזה, נוכחתי לדעת שיש אלוהים בשמיים. יש שאומרים: הכול פתוח והרשות נכונה. אנו כותבים את הסרט שאנו חיים בו. אבל התקופה שבה אנשי עסקים אמרו לנו שכך ייראה העתיד, כך תיראה הקריסה הבאה, או הגאות הבאה, התקופה הזו לא תחזור".
- יש תחושה שארה"ב לא יצאת מהמשבר הנוכחי, שבעצם הוא הולך ומתחזק.
"כשמשהו מת, תמיד צומח משהו חדש..."
"אני רואה בנו אנושיות אחת עם כל צבעי הקשת"
כמה שעות לאחר מכן נערך במלון "פלאזה" במידטאון טקס הענקת הפרסים והעיטורים שהעניקה "הליגה לידידות ישראל-ארה"ב" לאריסון, לאפרת פלד, היו"ר והמנכ"ל של קבוצת אריסון השקעות, לראשי בנק הפועלים היו"ר יאיר סרוסי והמנכ"ל ציון קינן, ולצ'רלס דייווידסון, מנכ"ל נובל אנרג'י.
זה היה יום מושלם מבחינת אריסון, ואולי צריך לומר כמעט מושלם. אריסון, שהוזמנה לשוטט ב"פלור", אולם העסקות הענקי של הבורסה, כובדה בעלייה ל"מרפסת", יציע השיש הצר שמשקיף על הפעילות הגועשת והאורות המרצדים של לב המערכת הקפיטליסטית הגלובלית. מישהו הסביר לה כיצד מפעילים את הפעמון הידוע, שפותח ונועל את ימי המסחר.
ואז - שום דבר לא קרה. הפמליה המכובדת התבקשה לרדת, לא לפני שמישהו השווה את שרי אריסון ליוליה על הגזוזטרא המפורסמת והזמין את הנוכחים לנחש מי הוא רומיאו. הכבוד האולטימטיבי של פתיחת יום המסחר ניתן לחברה סינית בשם "טאל", שבכיריה, כ-20 במספר, הריעו כאחוזי דיבוק לשמע צלצולי הפעמון.
אחר-כך, בראיון ל"גלובס", שאלנו את אריסון האם היא מצרה על כך שהכבוד הזה לא ניתן לה, האם היא מוצאת סמליות באירוע.
תשובתה הייתה צפויה: "אני רואה בנו אנושיות אחת עם כל צבעי הקשת. אי אפשר לבחון עם במושגים של גודל. לכל עם יש תפקיד גדול או קטן בספר החיים הגלובלי".