האנטגוניזם שמעוררת אישיותו של אהוד ברק במישור הפוליטי והציבורי ניתזה השבוע כמעט לכל עבר, ובתנועה סיבובית היא שבה חזרה אליו - ומאיימת להפוך את פרשת העובדת הזרה מאנקדוטה עיתונאית חסרת חשיבות למשהו שהמילה "פרשה" לא תיראה מגוחכת לידו.
מזלה של נילי פריאל-ברק שעבירת העסקת עובד זר בלא היתר גוררת אחריה בדרך-כלל רק קנס כספי, ולא, נאמר, עבודות שירות. קנס זה משהו שאפשר לפתור בטלפון לסניף הבנק, בהוראה לברוקר. אבל נכונותה הפומבית של פריאל-ברק השבוע לשלם את הקנס, אחרי שהתברר כי העוזרת האובדת דווקא ניתנת לאיתור בקלות יחסית, באה מאוחר מדי.
הפנייה של פריאל באה אחרי שכרמלה מנשה נכנסה לאמביציה, אחרי שהוגשה עתירה לבג"ץ בדרישה לפתוח מחדש את החקירה, ואחרי שאפילו היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין נאלץ להודות כי החלטתו לסגור את התיק, בהתבסס על הטענה שלא ניתן למצוא את העובדת, היא שברירית למדי.
הניסיון להדביק את עניין העובדת הזרה לברק עצמו נגוע באינטרסים פוליטיים. זה אמנם נשמע פוליטיקלי-קורקט להתקומם נגד ההנחה שהאישה היא המטפלת במשק-הבית (באמצעות מיקור-חוץ) ולא הבעל, אבל אפילו מלעיזיו הקיצוניים ביותר של ברק אינם טוענים כי מספר הטלפון הנייד של העובדת מצוי בארנקו.
אי-אפשר ללמד כלב זקן טריקים חדשים. ברק כמו ברק, כמו בפרשות קודמות, מצליח לעשות את כל השגיאות האפשריות מבחינה ציבורית - ועדיין לחמוק בעור שיניו מהסתבכות פלילית. אין תמה אפוא שכל מי שהעניין נוגע בו איכשהו פועל בפנים חמוצות.
סיפור זה עוד עלול להפוך לפסק דין תקדימי בבג"ץ, לסדרת החלטות מזגזגות של היועמ"ש, להצבעות אי-אמון, לעילה לפרישת העבודה מהממשלה ולהקדמת הבחירות.
מה שלא עושות כאן ועדות חקירה עשויה לעשות עובדת פיליפינית אחת עם טלפון נייד זמין מדי.