רקוויאם לעיתונאיהעיתונות לא תמות, רק תשנה פניה. נדמה כי התובנה הזו היא הגלולה, שמרגיעה את כאבי הבטן העזים של קהילת התקשורת, על בעליה, עובדיה וצרכניה. זו גם האמונה שלי. עיתונות הפכה להכרח ממגוון סיבות, שהמשקל ביניהן משתנה בתוך המשוואה - אך לא נעלם: מוצר התוכן, הצורך הדמוקרטי והרצון להישאר מעודכן.
העיתונות לא תמות, כי בין אם באמצעות הטאבלטים ובין אם באמצעים מגוונים אחרים שסטיב ג'ובס או מתחריו טרם חשבו עליהם, מרבית הצרכנים לנצח ירצו מוצרי תוכן היררכיים, מגובשים, כאלה שאומרים להם מה חשוב ומה מעניין - וגם לא פעם משמשים להם כלי עזר לגיבוש חשיבה צרכנית, פוליטית ואישית.
העיתונות לא תמות. אבל אם בכל זאת יש לה תאריך תפוגה, צריך להכיר בעובדה שהעיתונאות, כמקצוע, תגיע לקצה הרבה לפניה.
במבט-על, לא כזה שבודק עשור או מחציתו בלבד, המקצוע "עיתונאי" כבר גוסס, הלכה למעשה. ולא, זו לא קינה על המקצוע. שכן אחד הדברים היחידים שיותר גרועים מרחמים עצמיים הוא זיוף נוסטלגי של העבר. ועיתונאים, לכאורה עם אינטליגנטי, אחראי ורציני, שדבק באמת האובייקטיבית, מצטיין בזיוף הזה. עיתונאים לנצח יתרפקו על סיר הבשר שמעולם לא אכלס את המערכת שהם לא זכו לעבוד בה אי-שם בעבר הקרוב. על תור הזהב של המקצוע, שבמובן מסוים מעולם לא היה קיים.
המקצוע עיתונאי הוא תולדה של טכנולוגיה. באופן מסוים הוא שואב מהתמחויות קודמות, של מספרי סיפורים בתקופות קדומות יותר, נניח. אך הוא לחלוטין תולדה של המצאת הדפוס, שגילגלה קדימה את העיתונות, שנזקקה לעיתונאי. כשהיה מעט נייר, היו יחסית מעט עיתונאים. כשנהיה המון נייר, מסכים ותדרים רדיופוניים, נהיו המון עיתונאים. כשהעולם עבר להיות מרושת, והטכנולוגיה הפכה למפץ הגדול שמסחרר את כולנו ממש ברגע זה, הפך המונח "עיתונאי" לפלואידי. בעתיד הוא כבר יהיה אמורפי.
פלואידי - כי על משקל 15 הדקות של אנדי וורהול - כל אחד זוכה בעידן הזה להיות עיתונאי באופן מסוים ל-15 דקות. הוא מעדכן בפייסבוק על מחדל צרכני או שלטוני, מייצר אג'נדה בטוויטר ומעביר תמונה או סרטון לגוף מדיה ממוסד, שצמא להם כמו שצלמי החדשות המקצועיים בעתיד יהיו צמאים לעבודה.
אמורפי - כי אנחנו רואים ככל שעובר הזמן כיצד נוצר לנגד עינינו ה"פסבדו עיתונאי". דמות סמי-מקצועית, שאין לה ערכים אמיתיים או יכולות נשגבות. רק שאיפות קטנות לבלוט מעט יותר במרקם המדיה, שנטמע כחלק מחיינו משנה לשנה.
פני הדור כפני העיתונאי
וזה טבעי, כי מי שמחזיק במקצוע שאין לו עבר ארוך, אמיתי ומפואר כמו שעושים ממנו, ושבעתיד הצורך בו יהיה פחות - כמו שאנו רואים משנה לשנה, אין לו על מה להלין. אלא להבין שזו דרכו של עולם, והכלכלה החופשית, על המקצועות המרכיבים אותה, משתנה על-פי אותם חוקים דרוויניסטים של אבולוציה טבעית והישרדות החזקים.
עיתונאי מעולם לא היה מקצוע "חזק", הוא רק היה נדמה ככזה. לפחות לא בבחינה ארוכת טווח של המקצוע. ההוכחה האמיתית מגיעה היום, במענה אינטואטיבי על השאלה "מיהו עיתונאי?". לפני 3 עשורים, היה עולה בדמותכם איש מבוגר, בשנות ה-40 לחייו, מעונב, ממושקף ורציני, הוא פוסע נינוח ובטוח בעצמו במסדרונות הכנסת ורושם הערות בפנקסו. לאחר מכן הוא פורש לעמדת עבודה צנועה, ובחסות עשן הסיגריות מקליד בקדחתנות אל תוך הלילה.
היום? סביר להניח שבן דמיונכם הוא אדם צעיר, יוצא גלי צה"ל, שטרם נפטר לחלוטין מבעיות האקנה שלו. הוא מאושר מההזדמנות שיש לו לקבל דקות מסך יקרות במהדורה טלוויזיונית/לערוך בדסק אינטרנטי/לקבל חינם מוצרי טיפוח במסגרת כתיבה על התחום במקומון. הוא מבין שהוא לא יהיה בתחום הזה לנצח, אבל טוב לו.
יש לו קצת השפעה, הוא נמצא בסביבה "צעירה ודינמית", כמו שאוהבים לומר אנשי השמה, והוא זוכה לקצת הטבות שהן לא בגדר שחיתות, אבל גם לא שיא האתיקה.
ואולי החשוב מכל, הוא לומד על העולם ויוצר קשרים, כדי להבין לאן הוא יילך משם. הוא כבר לא מזלזל באנשי יחסי ציבור, כי בניגוד למילואימניק בן ה-40 שהכיר בקד"צ - שפעם היה אושיה במקומון תל-אביבי; שלעג ליחצנים בפרצוף וטרק להם את הטלפון בעונג לא מוסתר - הוא יודע שהוא צריך לשמור את כל האופציות פתוחות. ודוברות, על פרצופיה השונים, זה אפיק מאוד טבעי בנחל הקריירה שלו, לכשהאפיזודה העיתונאית בה תעלה ריח של מי ביוב מרקיבים.
הטובים מביניהם, בעבר ובהווה, שילכו לכיוון יצירתי או בכיר יותר, עדיין יצמידו את התואר "עיתונאי" לערך הוויקיפדיה שלהם. ההצמדה הנצחית של "פלוני הוא סופר ועיתונאי/איש ציבור ועיתונאי וכיו"ב". ה"סטמפה" הזו עדיין נותנת נופך חיובי. של מי שהיתה לו סוג של שליחות ציבורית יוקרתית במקצועו, ושיש לו את הכלים ללקט מידע, לעבדו ולהעבירו הלאה. גם זה ייעלם בעתיד הלא רחוק.
איוושה חולפת ברזומה
גורו הפרסום קווין רוברטס ציטט באופן חופשי בראיון ל"פירמה" בשנה שעברה, ממחקר שנעשה בסאצ'י&סאצ'י בקרב בני 14-18: "הם אומרים, יהיו לי 15 מקומות עבודה לאורך החיים, לא 3". העידן שאליו נכנסה האנושות במילניום הנוכחי מוכיח את זה כבר היום. מקצועות התמחותיים, ששורדים לאורך זמן, מתמעטים (רואה חשבון/עורך דין/רופא מומחה/ יאולוג בקידוח "תמר").
ואילו בכל שנה נוספים מקצועות נוספים - חלקם יחזיקו מעמד לאורך זמן, חלקם יתפיידו לאוויר ההיסטוריה. יש יותר "מיני-קריירות" מאשר קו מקצועי ארוך שמוביל אותך. בעיקר בנגזרות המקצועיות של תחום הטכנולוגיה. גם הקריירה העיתונאית דהיום היא כבר איוושה קלה ברזומה של הרוב המכריע של אלה שעוסקים בה. כמות שהגיעו למקצוע הזה, ככה יעזבו אותו ללא הנד עפעף.
בעתיד הלא רחוק, אנשים יחוו את משבר אמצע החיים שלהם כבר בגיל 25. עיתונאים, כך נדמה, פשוט הקדימו את זמנם יחסית לשאר בעלי המקצוע במישור הזה.
מיטב העיתונאים שאני מכיר, ברוב מכריע, מתחבטים בינם לבין עצמם עד מתי הם "ימשכו במקצוע הזה", ומהי תחנתם המקצועית הבאה. מרביתם של העיתונאים הפחות מוכשרים, לעומת זאת, צפויה להמשיך ולאחוז בנדבך הרזומה שנפל לידיהם (לעתים בטעות מרה) עד כמה שניתן. הממורמרים יותר בז'אנר ינסחו מניפסט קטגורי שמאשים גם את הצרכנים, שלא נותנים כבר כבוד לעיתונאי או לעיתונות, וגם את בעלי הבית, שלא נותנים שום כבוד מצדם.
שניהם, כמובן, לא אשמים. "בעל בית", להלן הגורם העסקי, ישאף לקיים פעילות רווחית. הצרכן לנצח ישאף לקבל כמה שיותר תמורת כמה שפחות. שניהם פקטורים כלכליים. למקצוע העיתונאי, בדרך-כלל, לא ניתן לעשות מיקור חוץ כמו למתכנת בהודו או תופרת בסין. גם לא ניתן לייבא עובדים זרים שיעשו עיתונים באותה חריצות שבה הם קוטפים תמרים ביישובי הערבה. רוב העיתונאים צריכים להיות בני אדם בעלי יכולות, שחיים בקרב עמם ובוחנים אותו בכלים של מי שזוהי תרבותם ומדינתם.
אך בתוך מערכת כלכלית שוחקת והיסטרית בקצב התקדמותה, אפשר להצעיר את כוח העבודה, להעמיס עליו תקורות שונות לחלוטין מאלה שהיו בעבר ובהתאם - לצפות למוצר ירוד יותר ברמתו.
אין מה לקונן על כך. הפיצוי הוא בדמות עולם מידע חופשי, שבו האנשים הופכים לאט לאט להיות המדיה עצמה, לא רק צרכניה. הרבה יסבלו בדרך, אך רבים יותר ייהנו מהתמונה הסופית, שאתם ואני כנראה לא נזכה לראות במלואה.
מחול אחרון ופרידה
המסקנה הלא עצובה שאליה הגעתי ביני לבין עצמי בשנה הנוכחית, היא שעריכת "פירמה" היא תפקידי העיתונאי המובהק האחרון. אסייג ואומר שלכל הפחות, זה תפקידי האחרון כעיתונאי - בסבירות גבוהה מאוד.
הספקטרום העיתונאי בוודאי יחזור כחלק מתמהיל תפקיד זה או אחר בעתיד. אך "עיתונאי", כנראה, כבר לא אהיה. אני כותב את הטקסט הזה, ועושה הפסקות לראות את זרימת התוכן בפייסבוק. נכנעתי לקצב החדש של היישות הדיגיטלית שהיא חלק מאיתנו, בעצב המהול בהנאה.
זה לא מתיישב היטב עם הציפיות הקלאסיות מעיתונאי. הפרעת הקשב הנצחית שלי מתאימה לעידן החדש, ולא לדמות העיתונאי הישן. כשפרקי חיים שלמים מסתכמים בשורת סטטוס, מי אני שאמשוך משכורת נאה על עריכת 4,000 מילה?
זו אינה עננה מורבידית הרובצת על נשמתי כעיתונאי, ובוודאי לא קביעה מוחלטת. באזורים כמו זה של העיתונות הכלכלית, יהיה מקום ללא מעט עיתונאים מקצועיים, ששכרם בצדם. גם בעיתונות הכללית, לעוד הרבה שנים.
הפירמידות הופכות צרות, ומעטים יותר דבקים במקצוע בדרכם למעלה, אך בדור הזה, עוד תהיה לגופי התקשורת מצבת עיתונאים להתפאר בה. אני, כנראה, כבר לא אהיה אחד מהם.
וזה לא נורא בכלל.
