לפעמים שופט נמדד ביכולתו לספק תוצאה משפטית טובה, מבלי לעורר מרבצם את ענקי המשפט, או לשנות הלכות יסודיות ומושרשות. זה בדיוק מה שעשה שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, נעם סולברג, בהחלטתו להורות לרשות המסים לחשוף את שני המסמכים שניפקה הרשות לחברת EMG ב-2004 - הן ההתחייבות שניתנה לחברה לפטור מתשלום מס בישראל על הכנסותיה ממכירה והובלה של גז טבעי ממצרים לישראל, והן התחייבות המיועדת לצדדים שלישיים, שהם חברת מרחב של יוסי מימן, להסדרי מס מיוחדים נוכח החזקותיהם ב-EMG.
לכאורה, ההלכה המשפטית לא השתנתה עקב החלטתו האופרטיבית של סולברג, ונותרה זהה לעיקרון שקבע בית המשפט העליון בעתירת התנועה לחופש המידע מלפני שנתיים. אז קבעה השופטת עדנה ארבל, בהסכמת חבריה מרים נאור ואליקים רובינשטיין, כי בהתנגשות בין הזכות לחופש המידע, המכתיבה גילוי המידע המצוי בידי הרשויות, לבין הזכות לפרטיות וסודיות, שממנה נובע חיסיון על מידע לשומה של נישום - הגילוי מהווה את הכלל, והחיסיון הוא החריג.
בפסק הדין מ-2008 נקבעה באופן תקדימי חובתה של רשות המסים לפרסם את שמות הנישומים שזכו להסדרי כופר פרטניים, לאור כוחה המתחזק של הזכות לחופש המידע. סולברג ממשיך את אותו קו מחשבה, וקובע כי את הוראות הגילוי יש לפרש בהרחבה, בעוד שאת הוראות החיסיון בפקודת מס הכנסה יש לפרש בצמצום.
הסודיות שקובע החוק חלה רק על נתונים הנוגעים ל"הכנסתו של אדם או לפרט בהכנסתו". בהסדרי מס עתידיים, או בהתחייבויות לפטור ממס, אין כל מידע שכזה, קובע השופט, מאחר שמטבע היותם עתידיים הם אינם כוללים נתונים כלשהם על מצב ההכנסה של הנישום בהווה.
גם אם ההלכה המשפטית נותרה זהה, המשמעות האופרטיבית של פסק הדין היא כמעט מהפכנית: בית המשפט הורה בעבר לרשות המסים לחשוף הסדרי כופר עם יחידים וחברות; בית המשפט הורה למדינה לחשוף חוזים שנחתמו בינה לבין חברות פרטיות; ואולם ככל הידוע, עד היום לא הורה בית המשפט למדינה לחשוף הסדרי מס, פטורים והתחייבויות שניתנו מטעם רשות המסים.
יש בכך צמצום משמעותי של כללי הסודיות הנוהגים בדיני המס: מעתה ועד להודעה חדשה, אלה חלים אך ורק על פרטים הנוגעים ל"הכנסתו של אדם או לפרט בהכנסתו", ורק ככל שנתוני השומה צופים פני עבר, כגון הסדר חובות.
אף שבית המשפט הכיר בהיגיון המנחה את חברת דלק, הנאבקת נגד העלאת תמלוגי הגז בוועדת ששינסקי, לקבל את המידע הנוגע להסדרי המס של המתחרה המרכזית שלה, הרי שהרציונל המוליך לגילוי המידע היה תקף גם אם לעותרת לקבלת המידע לא היה כל אינטרס ישיר בגילויו - למשל, אחד העיתונים, או התנועה לחופש המידע. וזו כבר בגדר מהפכת מידע של ממש.