אלי יונס, מנכ"ל מזרחי-טפחות, כבר היה בסרט הזה. זה קרה בקיץ 2008 כשבממלכתו של ארקדי גאידמק החלו צרות. יונס, שמימן לגאידמק את רכישת חברת ההשקעות בנדל"ן אוסיף, לא היסס והתעמת עם גאידמק בדרישה לפירעון מיידי של החוב. לגאידמק לא היה כסף, אז מזרחי כפה עליו למכור את אוסיף, והעניין נגמר בנזק מזערי לבנק.
במקרה של שעיה בוימלגרין ואזורים זה מסובך יותר. מאז 2006 מזרחי טפחות הוא המממן הבנקאי העיקרי של בוימלגרין, והוא אף הבנק שהלווה לו את הסכום לרכישת אזורים מידי אי.די.בי.
הרבה סימני אזהרה צצו בדרך. "בחברת נדל"ן ממונפת הפועלת בחו"ל, כמו בוימלגרין, הסיכון גבוה בהרבה מהתשואה בה נסחרת האג"ח", אמר לנו דב ילין בספטמבר 2006, הרבה לפני המשבר.
אבל כשהמשבר התחיל ובוימלגרין נכנס לצרות, לאחר סדרה של רכישות מגלומניות, פעלו במזרחי לאט מדי, לחצו על הבלמים מאוחר מדי, ובשנת המשבר נאלצו להפריש חלק מהחוב.
היום התמונה ברורה: החוב של בוימלגרין למזרחי עומד על כ-650 מיליון שקל, אך המניות שמשמשות לבנק כבטוחה שוות רק כ-400 מיליון שקל - שליש מהשווי בו נרכשו לפני כשלוש שנים.
בפני יונס עומדות שתי אפשרויות. הוא יכול לקחת את החוב לפירעון, לכינוס נכסים, ולצפות לקבל בחזרה את החוב או חלקו ביום מן הימים. לחלופין, הוא יכול להילחם, למזער את הנזק ולנסות למכור את החברה כולה כעסק חי ובתנאים יותר טובים. יונס, כמובן מאליו, בחר באפשרות השנייה.
מה שאנו רואים כעת הוא מכרז. לא רשמי, אבל מכרז. תנאי העסקה ברורים מבחינת מזרחי: הרוכש של אזורים שיבוא בנעליו של בוימלגרין יקבל חברה עם פוטנציאל השבחה, עתודות קרקע טובות ונכסים אטרקטיביים, אבל בתמורה הוא יידרש להזרים לחברה כסף מזומן, להביא ערך מוסף לאזורים ולהבטיח את חוב הבנק. כחלק מהדיל, עשוי מזרחי להסכים לפריסת חוב כזו או אחרת.
מי מתעניין באזורים? מקורבים למו"מ מספרים שמדובר לפחות בחמישה או שישה גופים, אבל כמה מהם רציניים? לא ברור. בינתיים, השמות שהועלו עד עתה לא היו "ידיים חזקות" אלא יותר מחפשי הזדמנויות שבאו לרכוש בחצי חינם עסק הנמצא בבעיות.
ליונס אין כוונה למכור את אזורים בפחות ממה שהוא מעריך את שוויה. "אנחנו לא בלחץ" משדרים במזרחי טפחות, כשמבחינת הבנק אין בעיה של זמן. אם לא יהיה מי שיקנה היום, נחכה, אולי יבוא מישהו מחר. במקרה הגרוע תמיד אפשר לקחת את החברה לכינוס נכסים.