משרד עורכי דין ידוע נקלע לכאורה לניגוד עניינים. המשרד מייצג את המדינה בהליך גישור בפרשת התמלוגים של כי"ל הנמצאת בבעלות החברה לישראל. במקביל, המשרד מייצג חברה אחרת, הנמצאת גם היא בשליטת החברה לישראל.
המשרד טען בתגובה כי אמנם הוא מייצג את המדינה בהליך גישור בפרשת זיכיונות ים המלח וכי"ל, אך הוא אינו מצוי בניגוד עניינים כי הוא מייצג רק את החברה האחרת ולא את בעלי מניותיה.
מאחר שעורכי דין, כמו רואי חשבון, פסיכולוגיים ופרסומאים, הינם בעלי מקצועות חופשיים שמתפרנסים ממתן שירותים בשכר, עולה השאלה מה היא למעשה חובתם של נותני שירותים מקצועיים כלפי לקוחותיהם?
האם עליהם להתחשב באינטרס הרחב של הלקוח, כולל זה של בעלי המניות שלו, ואפילו להזדהות איתו - או שכל תפקידם מתמצה במתן שירות מקצועי באיכות הגבוהה ביותר ובמחיר סביר? ואם השירות עונה לציפיות הלקוח באיכות ובמחיר - האם על הספק לרצות את הלקוח מעבר לכך ולהתחשב באינטרס הכולל שלו?
בעולם העסקים בישראל דרים בכפיפה אחת שתי תפיסות קוטביות בנושא יחסי ספק-לקוח: התפסה המצומצמת והתפיסה המרחיבה.
התפיסה המצומצמת גורסת כי אין לנותן השירות כל מחויבות ללקוח מעבר למתן השירות המקצועי באיכות הגבוהה ביותר ובמחיר סביר. תפיסה זו מקובלת על משרדי רואי החשבון הגדולים בישראל, ובפועל גם על לקוחותיהם.
כך לדוגמה, משרד רואי חשבון מוביל מספק את שירותיו המקצועיים לחברת תנובה ולמתחרותיה, שטראוס ואוסם; לתאגידי בזק ופלאפון וגם למתחריהם, סלקום ואינטרנט זהב; ולבתי הזיקוק, פז וסונול במגזר האנרגיה. במגזר הבנקאי הפירמה מעניקה שירותי ראיית חשבון לכל הבנקים, פרט למזרחי-טפחות.
בקוטב הנגדי, משרדי הפרסום בישראל שומרים בקנאות על נאמנות מופלגת ללקוחותיהם ונמנעים מלספק שירותי פרסום ללקוחות מתחרים. הם מזדהים עם האינטרס העסקי הכולל של הלקוח, ורואים את עצמם לא רק כספק שירותים אלא גם כשותף אסטרטגי ויצירתי של הלקוח. בניגוד לתחום ראיית החשבון, משרדי הפרסום מאמצים את התפיסה המרחיבה של יחסי ספק-לקוח.
עם מי, אם כן, הצדק ביחסי ספק-לקוח: עם רואי החשבון ותפיסתם המצומצמת - או עם הפרסומאים ותפיסתם המרחיבה?
תובנה אחת עולה מבעלי מקצועות חופשיים אחרים המספקים שירותים בשכר, כגון אדריכלים, פסיכולוגים, חשמלאים וכדומה. אלה אינם נקלעים למצב של ניגוד עניינים, כי לקוחותיהם הינם בדרך-כלל אנשים פרטיים ולא תאגידים עסקיים. הדילמה של ניגוד עניינים עולה בעיקר כשלקוחותיך נמצאים בתחרות עסקית.
מאחר שפרסומאים ורואי חשבון מעניקים שירותים מקצועיים בעיקר למגזר העסקי, ההבדל ביניהם הוא ההבדל שבין פיקח לחכם: הפיקח יודע כיצד להיחלץ ממצוקה. החכם יודע כיצד לא להיכנס אליה.
הפרסומאים הינם החכמים - כי הם אינם מתקשרים עם לקוחות שיש ביניהם תחרות מסחרית, ולכן אינם נכנסים לטריטוריה של ניגוד עניינים. רואי החשבון ועורכי הדין הינם הפיקחים - כי הם מעניקים שירותים מקצועיים ללקוחות עסקיים שמתחרים זה בזה, ועליהם לתמרן באופן שבו הם נמנעים מ"להיכנס" בין הלקוחות.
ומה קורה כשלקוחות של רואה החשבון או עורך הדין מוצאים את עצמם בקרב עסקי על נכס או בסכסוך עסקי ביניהם? לרואי החשבון ולעורכי הדין עומדים שני פתרונות המעידים על התפתלותם בין הפטיש והסדן. עדיפות ראשונה ניתנת לקביעה כי "לאחר בחינה מדוקדקת התברר כי אין ניגוד אינטרסים", כפי שטען משרד עורכי הדין המכובד לעיל, אנו מייצגים את החברה ולא את בעלי מניותיה.
הטיעון צודק כמובן מבחינה פורמלית, אך כדאי בהזדמנות זאת לברר אם הטיעון ערב גם לאוזנם של אותם בעלי מניות, החברה לישראל ומשפחת עופר, שכנגד חברה אחרת בבעלותם, כי"ל, אותו משרד עורכי דין מייצג את המדינה בהליכי גישור.
לחלופין, כשברור לרואי החשבון ולעורכי הדין כי ניגוד אינטרסים בין שני לקוחות עסקיים שלהם מעמיד אותם במצב של ניגוד עניינים, הפתרון האלגנטי מבחינתם הוא להודיע ללקוחות כי בעניין הספציפי השרוי במחלוקת אין הם יכולים לייצג איש מהם.
הבעיה היא, כמובן, שכל אחד משני הלקוחות מרגיש נבגד ומרומה - כי הוא זקוק לייעוץ או לייצוג המשפטי האיכותיים ביותר בנקודה ארכימדית זו, שבה אינטרס עסקי מהותי שלו מאוים על-ידי מתחרהו.
בדיוק פה מגלה הלקוח כי רואה החשבון/עורך הדין שלו אינו יכול, "לצערו הרב", לייעץ לו או לייצג אותו.
עם מי, אפוא, נעדיף לצאת לקרב? עם רואה חשבון/עורך דין או עם פרסומאי? בחירתי: רואה חשבון/עורך דין עם נשמה של פרסומאי, וסמוראי.
הכותב הוא יו"ר כלמוביל ישראל