עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי היא מומחית לדיני משפחה וירושה
נדמה כי לא עובר יום מבלי שהעיתונות תעסוק במתח בין הציבור החילוני והחרדי - מסוגיית לימודי הליבה, דרך הקצבאות ומימון החינוך החרדי, ועד לתמונת אריק איינשטיין חובש כובע בייסבול בין ים המגבעות השחורות - והכול באינטנסיביות השמורה למצבי מלחמה.
אין זה פלא אפוא שכאשר העימות בין השקפות העולם נכנס הביתה פנימה, עלולה לפרוץ בין ההורים מלחמת עולם של ממש, שכן משמורת הילדים וחינוכם - בשונה מנושאים כמו מזונות או רכוש - אינו מאפשר פשרה כספית פשוטה, ושינוי אורח החיים של אחד ההורים דרך חזרה בתשובה או בשאלה רק מוסיף שמן למדורה לוהטת ממילא.
אחת הדוגמאות הקיצוניות למלחמת חורמה על חינוך הילדים נדונה במשך 6 שנים בבית המשפט לענייני משפחה ברמת-גן, בעניינו של אב אשר תבע להעביר לידיו את משמורת הילדים לאחר שהאם חזרה בתשובה.
בשנות הדיונים הארוכות, כל אחד מההורים הקצין את עמדותיו, והתוצאה היתה שבעת שהותם בבית האם הילדים לבשו כיפה וציציות, אך בטרם נכנסו לדירתו של האב היו חייבים להחליף את בגדיהם. בבית האם ובבית-הספר הם חונכו לא לחלל שבת ולשמור כשרות, אך האב היה מסיעם בשבת, מערבב בשר וחלב בארוחותיהם, ובאחד מהביקורים אף נטל מספריים וגזז את פאותיהם.
כיצד צריך איפה לנהוג ההורה הנבוך, הצופה בדאגה בשינוי המתחולל בחיי ילדיו, אך רוצה להמנע מאיבוד שליטה?
מסקירת הפסיקה בנושא עולה כי ההמלצה החשובה ביותר היא לפעול מהר. על אף שזה נראה לא צודק, בתי המשפט לא מתחשבים בשאלה מי מההורים אחראי לשינוי את המצב הקיים, שכן השיקול הרלבנטי היחיד בסוגיות כמו משמורת וחינוך הוא טובת הילדים.
מאחר שאחד הפרמטרים החשובים בבחינת טובת הילדים הוא יציבות והמשכיות, בתי המשפט משתדלים להימנע מהוצאת הילדים מהמסגרת בה הם נמצאים, גם אם זו נקבעה על-ידי אחד ההורים באופן חד-צדדי.
כך, למשל, בשבוע שעבר הוציא בית המשפט המחוזי צו מניעה האוסר על הוצאת הילדים מבית-הספר החילוני בו למדו בשנתיים האחרונות, על אף שהאם הפרה באופן חד-צדדי את הסכם הגירושים שקבע שהילדים ילמדו במסגרת חרדית, וזאת מאחר שהאב התמהמה בפנייתו לבית המשפט, והילדים כבר הספיקו להתרגל ולהיטמע במסגרת החילונית.
אין לסמוך על הסכם הגירושים, גם אם הוא התייחס במפורש לנושא חינוך הילדים, ולכן נקבע כי הילדים ישמרו על אורח החיים בו גודלו וחונכו ועל המסגרת בה למדו.
בתי המשפט חזרו ופסקו כי הסכם הגירושים נחתם בין ההורים עצמם, ולא בין הילדים להורים, ולכן הילדים אינם מחויבים לו. לעניין זה לא תסייע גם קביעת סנקציות כמו העברת המשמורת, כנגד ההורה שיפר את ההסכם וירשום את הילדים למסגרת לימודית שונה.
יש להביא בחשבון כי לבתי המשפט האזרחיים ולבתי הדין הרבניים קיימת סמכות מקבילה לדון בחינוך הילדים, ובאופן טבעי בנושא כמו חינוך חרדי מול חינוך חילוני, בחירת הערכאה עשויה להשפיע על תוצאת ההליך.
הורה המעוניין לנהל את הדיון בפני בית הדין הרבני חייב לעתור לכך במפורש, שכן נושא החינוך אינו כרוך מאליו בעתירה בנושא המשמורת. סעיף מיוחד בהסכם הגירושים, הקובע מראש איזו ערכאה תדון בנושא החינוך במקרה של מחלוקת עתידית, יכול לסייע - אך גם הוא לא מחייב וכפוף לשיקולים של טובת הילד.
נראה כי השיקול החשוב ביותר מבחינת בתי המשפט בבואם לקבוע למי מההורים תינתן המשמורת, הוא נכונותו של ההורה להתגמש במידה שתאפשר המשך קשר תקין עם ההורה השני.
בתי המשפט מבינים כי לא ניתן לדרוש מאם שחזרה בשאלה לשלוח את הילד לחינוך חרדי, אשר יגרום לילד קונפליקט חמור בין אורח החיים בבית לבין דרישות-בית הספר. מאידך, רישום הילד לבית ספר חילוני, שאין בו תגבור לימודי דת, עלול ליצור פער בלתי ניתן לגישור עם ההורה שנותר חרדי ובני משפחתו. לכן בית המשפט יטה לבחור בהורה שיגלה נכונות לרשום את הילדים למסגרת מעורבת שמחנכת למתן כבוד לאורח החיים האחר, כהורה הראוי לשמש משמורן.