איך צריך להסתכל על העובדה שבמדד השחיתות העולמי ישראל שומרת על יציבות בחלק התחתון של הטבלה? האם אפשר להתנחם בכך שלא חלה עוד הדרדרות בשנים האחרונות? האם צריך להתייאש מכך שאנחנו לא מצליחים לזוז קדימה אפילו לאמצע טבלת השחיתות העולמית?
השחיתות הישראלית הבולטת היא כמובן בתחום התכנון והבנייה: החל ממתן היתרי בנייה עקומים, דרך הנחות מוזרות בהיטלי השבחה ואגרות - וכלה בהימנעות מאכיפת החוק מול עבירות בנייה ללא היתר, עם קונצים של "שימוש חורג זמני" שכמעט תמיד הופך לקבוע.
משהו דפוק במערכות התכנון, וצריך להתחיל בעיקר: אין מספיק כוח-אדם מקצועי בוועדות התכנון המקומיות ובוועדות המחוזיות. מדובר על הדבר הפשוט ביותר, והוא מחסור חמור בבודקי תוכניות. השחיתות האמיתית מראה את סימניה כאשר התוכניות מגיעות לאישור הוועדות - אבל בגלל מחסור בבודקים הן מגיעות באיחור ובלי בקרה ראויה, ועל כן קל לחברי הוועדה לשנות, ללחוץ ולהעביר תוכנית לקויה.
ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הכריז על רפורמה גדולה במערכת התכנון, רפורמה שכדי ליישם אותה דרושים מאות מיליונים, ומה שחמור יותר - מאחר שמדובר בחוק חדש לחלוטין, דרושות לפחות 5-6 שנים להטמעתו במערכת, ואלה שנים שבהן ישרור כאוס מוחלט במערכת התכנון.
עדיף להשקיע עכשיו ובדחיפות בתיגבור מקצועי של ועדות התכנון, בכל הרמות, מאשר להיכנס להרפתקה בדמות "רפורמה בתכנון", שתביא לאנדרלמוסיה בתקופה שבה שוק הנדל"ן משווע לתכנון מהיר ומקצועי.
להלן דוגמה אקטואלית למתרחש אצל שני קודקודי מערך התכנון:
המקצועי: ראש מינהל התכנון שמאי אסיף, הקודקוד המקצועי, סיים את הקדנציה - ובקושי הקימו ועדת איתור. אין כרגע ראש מינהל תכנון, וספק אם יהיה בחודשים הקרובים.
הפוליטי: יו"ר המועצה הארצית לתכנון ובנייה, מנכ"ל משרד הפנים גבי מימון, חשוד במניפולציה בתחום המקרקעין.