בריחה מהמקצוע "בכלל לא רציתי להיות אדריכל. להיפך - ניסיתי לברוח מהדטרמיניזם המשפחתי. חשבתי על לימודי משפטים, על ביולוגיה ימית. בזמן לימודי תואר ראשון באוניברסיטה עבדתי בכלל כסבל במחסן ירקות של שופרסל. אפילו חשבתי ללמוד שמאות מקרקעין".
איפה לומדים? "ב-1996 כשנסעתי לחו"ל ללמוד ארכיטקטורה, אירופה בכלל לא היתה על הכוונת. גם לא רציתי להיקבר בשלג בניו יורק, זה פחות כיף, אז נסעתי לקליפורניה. יותר התחברתי לתרבות ההיפית שאפיינה את בית הספר לארכיטקטורה SCI-ARC שהיה בית ספר מאוד פרקטי. היתה נגריה ומסגריה במרכז הקמפוס, וכל סטודנט יכול היה לעשות בהם את מה שעלה על רוחו. היו גם עניינים אישיים שמשכו אותי לאזור. חזרתי כי היה לחץ שאבוא לישראל ואכנס לעבודה במשרד יסקי, וגם העניינים האישיים ההם נגמרו פחות או יותר".
פגישה מקרית "פגישת מסדרון מקרית עם צבי אפרת בפקולטה לאמנות באוניברסיטת ת"א, הובילה אותי לתת ביקורת על עבודות גמר של סטודנטים בטכניון, הרגשתי שזה כרטיס כניסה למועדון האינטלקטואלים. באמת הביקורת שנתתי הובילה להזמנה להנחות 'סטודיו' (שיעורי התכנון בלימודי אדריכלות - מ.מ) בטכניון בשיתוף האדריכל הבכיר, אמיר מן. לימדתי איתו שם שנתיים".
מחיפה לירושלים "כשצבי אפרת קיבל את תפקיד ראש המחלקה בבצלאל ב-2003, הוא הזמין אותי לבוא וללמד. 4 שנים הייתי מורה מן החוץ ואחר כך נהפכתי לאיש סגל ועמדתי בראש מסלול 'עיר-מדינה' שהוא אחד ממסלולי ההתמחות בשלב המתקדם בלימודי אדריכלות בבצלאל. עשיתי את זה בשיתוף שמאי אסיף, ראש מנהל התכנון עד השנה. עכשיו אני אוריש את התפקיד למישהו, לא יודע למי - כי אני רוצה ללמד סטודנטים בשלבי הלימודים הראשונים".
תיקון עולם "המחלקה בבצלאל הרבה יותר מחוברת להוויה ולאקטואליה הישראלית מבתי ספר אחרים לאדריכלות. יש אצלנו ניסיון אמיתי להתחבר לחברה הישראלית ולחנך לזה. אדריכלים התפכחו מהרעיון שהעבודה שלהם תעשה עולם טוב וצודק יותר, הם הפסיקו להיות מתקנים חברתיים ונהפכו לאמנים וכתוצאה מזה ויתרו על טריטוריות רבות שהיו שייכות להם, למשל הם הדירו את רגליהם מתהליכי תכנון, בגלל המשפטיזציה שהתהליכים האלה עברו. אני שואף להחזיר את האדריכל לתפקידיו החברתיים המסורתיים".
הפרקטיקה של האדריכלות "כיום אדריכלים גומרים את התואר בלי לדעת לשרטט. אני מהאסכולה שחושבת שצריך להשקיע באימון סטודנטים בשרטוט. שצריך ללמד אדריכלים את הפרקטיקה של המקצוע: אני אכניס את חוק התכנון והבנייה כקורס חובה וגם את ידיעת השימוש באוטוקאד (תוכנה לשרטוט ותכנון אדריכלי). אצלי ילמדו את הכלכלה של המקצוע, איך מנהלים משרד אדריכלים, אצלי ילמדו ניהול פרויקטים ושליטה בגליונות אלקטרוניים. אדריכלים צריכים לדעת לקרוא תב"ע, לחשב זכויות בנייה ואין להם ברירה אלא להפסיק להגיד 'פויה' על אקסל."
עילגות ויזואלית "אדריכלים צריכים לדעת לתאר פרויקט - במלים ובתמונות. לא יעלה על הדעת שאנשים מגיעים לשנה חמישית בלימודים גבוהים בבית ספר לאמנות, ואין להם יכולת תיעוד ויזואלית מינימלית. שולחים סטודנט עם מצלמה כדי שיתעד מקום והוא לא מצליח להבין מה חשוב לצלם ומה לא. סטודנטים חוזרים עם תמונות ועיקר נושא התיעוד או הקונפליקט, נשאר מחוץ לפריים; הם מכינים מצגות עמוסות בדיאגרמות, גרפים ו'עוגות' ומאות מלים על השקף; הם משתמשים בקלישאות מילוליות כמו 'ציר', 'פיאצה', 'תווך'. לא מבחינים בין הנחה למסקנות, אני קצת נודניק בעניין הזה, אבל אני שואף שיצאו מתחת ידי סטודנטים שיודעים להפריד עיקר מטפל ולטעון טענה משכנעת, קולעת ומנוסחת ברהיטות ויזואלית ומילולית. שמצליחים להכין מצגות ראויות לשמן".
בחירת סטודנטים "בשיטה הנוכחית הכוללת תיק עבודות, שתי בחינות ועד שלושה (!) ראיונות אישיים יש לקונות רבות: תיק העבודות כבר מזמן התפתח לתוצר תעשייה ענפה, שמכינה את התיקים עבור הסטודנטים. הבחינות לא ממצות והראיונות מביאים סטודנטים טובים, אבל לאו דווקא כאלה שנהפכים לאדריכלים טובים. הבעיה הכי קשה בכל מערך הסינון היא שהוא מכוון לפלח מאוד מסוים באוכלוסייה, למגזרים מאד דקים. הייתי שמח לו יכולנו לממש את שאיפתי ולקבל את כל מי שמבקש להתקבל ללימודים, ורק בסוף שנה ראשונה לנפות את כל הלא מתאימים".
יותר מדי אדריכלים "מספר המסיימים לימודי תכנון ואדריכלות בישראל, גדול בהרבה מן הצורך. זה מוריד את ערך המקצוע, מוזיל את העבודה, וגורר מציאות שבה הגבר עובד בהיי-טק כדי שהאישה תוכל להשתעשע בלימודי אדריכלות".
וילות וקניונים "בתי ספר לאדריכלות לא מלמדים לתכנן בית פרטי. גם לא 'שופינג מול'. זה עוול. 70% מהסטודנטים הרי יבנו בעיקר בתים פרטיים. זה החלום של רוב הישראלים. מעטים האדריכלים שיצליחו להתחמק לחלוטין מתכנון בתים פרטיים, ורובם יעשו רק וילות כל הקריירה שלהם".
להחזיר את היזמים "בעבר הלא רחוק, להגיד בבצלאל 'יזמים' היה כמו לזרוק ראש חזיר לתוך בית כנסת. היום זה קצת השתנה, ו'היזמים' כבר אינה מילה גסה. בין היזמים יש אנשים צעירים ופתוחים שעשו כסף ואפשר לעשות איתם פ'עילות מעניינת. צריך ללמוד אותם, להכיר אותם, לשכנע אותם בשפתם הכלכלית. צריך להיות חכמים. לפעמים אפילו זה יכול אפילו לפעול לטובת הצדק החברתי".
נישואים בתוך המשפחה "אני אשתדל שלא למנות לסגל ההוראה את בוגרי המחלקה, בגלל שזה כמו נישואים בתוך המשפחה. צריך להביא אנשים שלמדו במקומות אחרים, שיביאו איתם רוח ורעיונות שונים. בטכניון הסגל מורכב מבוגרי הפקולטה - והתוצאה היא קיפאון מחשבתי, מרצים וסטודנטים שלא משנים את הז'רגון המקצועי שלהם".
הגיל שלי "גילי הצעיר הוא יתרון, כי יש לי שאיפה להוכיח את עצמי, אני לא כפוף לקונבנציות ולא מחויב לאיש. העולם היזמי שאליו צריכים האדריכלים להתחבר, גם הוא עולם של צעירים".
תרומה ייחודית "אפרת, קודמי בתפקיד, התחנך בשנות ה-80 בחוף המזרחי בארצות הברית. אני למדתי ארכיטקטורה בשנות ה-90 בחוף המערבי בארה"ב. הוא בא מאסכולה ביקורתית, אני אביא את השלב הפוסט-ביקורתי".
יובל יסקי: ייחוס או כישורים?
סגל מרצים במוסד אקדמי מורכב בדרך כלל מאנשים שהוכיחו עצמם במחקר - פרצו דרך מדעית, פרסמו ספרים ומאמרים בהוצאות וכתבי עת בעלי שם, הופיעו בכנסים נחשבים ומקיימים חוג תלמידים נאמן (מאסטרנטים ודוקטורנטים).
לעתים מצרפים לצוות ההוראה דמויות שהשיגו הישגים בתחום המקצועי אליו מכשיר החוג, גם אם אין להם 'עבר אקדמי'. ההנחה היא שאנשים אלה יעניקו מנסיונם הרב לפרחי המקצוע וגם, הבה נודה, דמות נודעת ברשימת חברי הסגל לא מזיקה.
יובל יסקי הוא בנו של האדריכל רב הזכויות, חתן פרס ישראל בארכיטקטורה אברהם יסקי - שם שבהחלט מפאר מוסד שמכשיר את דור מתכנני הערים הבא, ואמור למשוך אליו את הטובים שבהם. אלא שחוץ מ"שם טוב", קשה לראות מה הערך המוסף שמביא עימו יסקי למחלקה.
את התואר הראשון שלו השלים יסקי במדעי הרוח, את לימודי הארכיטקטורה, אותם סיים לפני עשר שנים בלבד, עשה בבית ספר לאדריכלות בחו"ל, שאינו זניח, אך אינו עומד בשורה הראשונה.
עשר השנים שבהן לימד בטכניון ובבצלאל, רובן כמורה מבחוץ, הניבו ביקורות ספרות ומאמרים בעיתונות היומית ובקטלוגים של תערוכות או הרצאות זניחות. להוציא מאמר אחד, שפורסם בשנה שבה סיים את לימודיו בביטאון בית הספר שבו למד אדריכלות בקליפורניה, לא פורסמו דבריו באף ביטאון מקצועי.
לזכותו עומדת העובדה שאצר השנה את הביתן הישראלי בביאנלה - תפקיד שנבחר אליו בנובמבר 2009 ועשה זאת בשיתוף עם האוצרת בעלת השם, ד"ר גליה בר אור.
יסקי הוא אדריכל פעיל, לדבריו, במשרד ק.ש.ת אדריכלים, שהיתה החברה הבת לתכנוני תב"ע של המשרד הגדול "יסקי-מור אדריכלים". בשנת 2006 נהפך "ק.ש.ת" למשרד אדריכלים עצמאי ורשימת הפרויקטים שלו ארוכה ומגוונת ובה תב"עות רבות, בנייני מגורים במרכז, בתים פרטיים בקיבוצים, שני בתי-ספר לישוב ספר, מרכז מסחרי באשקלון ומועדון לעובדי בית סוהר. אלא שמנגד, בולט בה חסרונם של מבנה ציבורי אייקוני או תוכנית בינוי הנחשבת למודל בענף.
התמיהה לגבי המינוי של יסקי הבן מתחדדת כשמוסיפים להעדר את מה שיש: יובל יסקי נשוי לאחותו של צבי אפרת, מי שהגיע ב-2002 כמרצה בכיר והיה לראש מחלקה חזק ובעל נוכחות והערכה רבה בבצלאל כמוסד.
לדברי פרופ' זאב דרוקמן, מי שעמד בראש המחלקה עד 2002 וכיום עומד בראש התוכנית ללימודי מוסמך בעיצוב אורבני בבצלאל, "איני מכיר את עבודתו המקצועית וגם את עבודתו האקדמית איני מכיר. כאדם הוא מאוד נחמד, ואם הוא בעל רגישות תרבותית, פתוח ללמוד ויש לו כושר ביצוע, הוא יוכל להצליח. הרי לא הכול תלוי בו - אלא באנשיו, לפעמים צריך פשוט מנהל טוב ונעים הליכות. בעיני הוא בחירה סבירה בין כל המועמדים שהיו".
צבי אפרת מסר: "לא היה לי חלק בתהליך הבחירה. היו מועמדים טובים ויובל יסקי הוא בחירה טובה בעיני".
מפאר קוצר הזמן והיריעה, ולבקשת אנשי בצלאל, תגובתם המפורטת תפורסם במוסף בשבוע הבא.
יובל יסקי
גיל: 40
מצב משפחתי:
נשוי 2
מגורים: דירת 3 חדרים בלב תל אביב.
תעסוקה: נכנס לתפקיד ראש המחלקה לארכיטקטורה בבצלאל.
בן של אברהם יסקי.
תאר ראשון בפילוסופיה ותולדות האמנות מאוניברסיטת תל אביב (1993).
תואר שני באדריכלות מאוניברסיטת SCI-ARC (בתמונה למעלה) בקליפורניה (2000).
קריירה אקדמית: הוראת 'סטודיו' לתכנון בטכניון במשך שנתיים והוראה בבצלאל במשך 8 שנים.
משרד 'קשת אדריכלים' - 6 מתכננים, בהם שאול יסקי, הבן של והאח של יובל.