נלך ישר לשורה התחתונה: הלוואי שבסוף יואב כץ ינצח. אני לא כותב את זה בגלל שאני אוהד של הפועל חיפה (אני לא אומר את זה בגאווה, אבל כבר כמה שנים טובות שהקבוצה הזאת לא מדירה שינה מעיני), אלא בגלל שאני מתחיל לשנוא את הכדורגל הישראלי כמו שרק מי שאהב אותו כל כך פעם, יכול לשנוא.
מדובר בעיני בתופעה שהיא כמעט מגדרית: אישה יכולה להיפרד מגבר שהיא ממש אוהבת, ולומר לו בשיא הרצינות שהיא מקווה שהם יישארו ידידים. אצל גברים אפשר רק לאהוב או לשנוא או שניהם יחד. ידידות טובה רק למי שרוצה להישאר בסביבה, תוך שהוא מקווה בסתר ליבו להחזיר עטרה ליושנה. אני רואה את ידידיי הכדורגל הישראלי מסביבי כמעט בכל פינה - הם היו פעם מאוהבים, אם לא בכדורגל הישראלי ובנבחרת, אז לפחות בקבוצה שלהם; אחר כך הם נשארו ידידים: קופצים למשחק-שניים בעונה, צופים בטלוויזיה, לוקחים את הילד ומספרים לו על משחקים שאליהם סבא שלו לקח אותך כשהיית בגילו. התקווה הסמויה היא לחזור: כשהכדורגל הישראלי יתחיל להזכיר את מה שרואים בליגת האלופות, כשיהיו כאן יותר אצטדיונים כמו בלומפילד, כשתוכל להיכנס למגרש חמש דקות לפני השריקה מתוך ידיעה שאף אחד לא יישב במקום שלך. אבל אז אתה מבין שזה לא הולך לקרות ועובר למוד של שנאה: שמישהו יסגור כבר את הענף הזה, שגובה עבור כל דקת שמחה שהוא מעניק חודשים ארוכים של שממון ואלימות.
***
אז הלוואי שיואב כץ ינצח, כי אם הכדורגל הישראלי הוא מאורה אחת גדולה של חטא - יואב כץ הוא העונש שלו: האיש המוזר הזה הוא ההפך מכל מה שבעלים של קבוצת כדורגל אמור להיות. אנשים רוכשים קבוצת כדורגל כצעצוע לעשירים, כדי להתפרסם, מתוך אהבה אמיתית למשחק, מתוך רצון להסתחבק עם השחקנים ולהרגיש פעם אחת מקובלים - שימו את ארבעת הסעיפים דלעיל בארבע פינות של מרובע דימיוני, ותוכל למקם עליו את כל בעלי קבוצות הכדורגל בישראל (ואולי בעולם).
בשביל יואב כץ צריך לשרטט ריבוע חדש: כבר שש-שבע שנים מאז רכש את הפועל חיפה, ואין לאף אחד מושג אמיתי מה האיש הזה רוצה מעצמו, מהקבוצה שלו, מהכדורגל בכלל. השבוע התקלחו שחקני הפועל חיפה עם מים מג'ריקנים, באקט שזכה לכותרות בעיתונים. אם מישהו חשב להביך שוב את כץ בפרסום לא מחמיא, הוא גילה שמולו ניצב בן אדם עם עור של פיל. כץ הישיר מבט אל המצלמה, חייך את החיוך החולמני שלו ואמר שלא יכול להיות שבן אדם יקבל מהיום למחר חשבון מים של 140 אלף שקל עם איום בניתוק מיידי, כמה ימים בלבד אחרי שפרע את החוב הקודם. מה תעשו לו עכשיו? תפסיקו לו גם את האוויר?
***
כבר 400 מילה הקדשנו ליואב כץ, ועוד לא אמרנו מילה על האיש שנמצא בקצה השני של הסקאלה, מיטש גולדהאר. האיש שאיתו "יתמודד" מחר יואב כץ. למעשה זהו מפגש בין שני הבעלים הכי רחוקים אחד מהשני בתפישה שלהם את הכדורגל. גם גולדהאר הוא חידה: בלי עניין ידוע בישראל ובעיקר בלי מושג. רובי שפירא וארקדי גאידמק, שילמו הון תועפות כדי להביא את השמות הגדולים ביותר בישראל לקבוצה שלהם. גולדהאר משלם מאות מיליוני שקלים כדי להשאיר בקבוצה את האיש היחיד שמכבי ת"א היתה צריכה להיפטר ממנו כבר מזמן, האיש שמוליך אותה לתצוגות שיא נגד אימפריות כמו סכנין או הפועל ר"ג, אבל לא מצליח אפילו לסחוט תיקו ממכבי חיפה או הפועל ת"א. הערב יגיע סגל תשע הספרות של גולדהאר לפגוש את הקבוצה שהשחקנים שלה מתקלחים בג'ריקנים.
יש צדק פואטי באצבע שתוקע יואב כץ בעינו של הכדורגל הישראלי: לא מזמן זה היה אבי לוזון, האיש שהחזיק את מכבי פ"ת קרוב לצמרת - בלי קהל, בלי שמות גדולים, בלי תקציב מנופח ועם האחיין על הקווים. ללוזון לפחות היו שאיפות פוליטיות, לכץ אין אפילו את זה. לפעמים נדמה שהוא נשלח לכאן מכוכב אחר כדי להראות לנו עד כמה אנחנו עלובים, עם קבוצה בתקציב מאוזן, שחקנים שמרוויחים שכר ממוצע במשק, מגרש אימונים (קרית חיים) שגורם לוותיקי הפועל חיפה שזוכרים עדיין את התנאים בכפר סיטרין (בימי רובי שפירא) להזיל דמעה בכל פעם שהם באים בשעריו, ו... קבוצה לגיטימית בליגת העל.
***
הכניסה של יואב כץ לכאן מציגה עוד כמה דברים באור לא מחמיא, ולא דווקא מהצד של כץ: הראשון נוגע למעורבותן של הרשויות המקומיות בכדורגל. נדמה שעל העובדה שעירייה לא צריכה לממן מכספי ציבור את משכורתו של כוכב כדורגל, אין עוררין. אבל זה לא פותר אותה מאחריות להגשת סיוע למועדון כדורגל שמתנהל בתחומה: אם יואב כץ מחזיק בתי ספר לכדורגל שבהם מתאמנים מאות מילדי קרית חיים, כשהאלטרנטיבה היחידה היא הרחוב, אזי המוסדות המקומיים צריכים ללכת לקראתו: אם דרך חשבון המים או דרך דמי שימוש מופחתים באצטדיון העירוני ועוד.
העובדה שקבוצות כדורגל בבעלות פרטית היו למרכז רווח עבור מערכות מוניציפאליות היא בלתי נסבלת.
עניין נוסף שבלעדיו לא יהיה ניתן להבין את הסיטואציה המיוחדת של הפועל חיפה ויואב כץ, הוא המורשת של רובי שפירא. כץ יכול להחזיק עוד כמה שנים בליגת העל קבוצה שמתקלחת בספלים, רק מפני שעד לפני עשר שנים, היה בנעליו מישהו שהתייחס להפועל חיפה כמו אימפריה: התשתית הסבירה של שחקני הבית שעליהם בנויה הקבוצה הנוכחית, נשענת על דור השחקנים האחרון שגדל במחלקות הנוער בימי רובי שפירא. האם גם בלי ההשקעה המאסיבית ביסודות ההם, היה יכול כץ לצחוק כל הדרך אל הבנק? אולי בעוד כמה שנים נדע.