הפרקליטות ורשות ניירות ערך עשו מאמץ גדול מאוד בסוף השבוע לשכנע את התקשורת כי הסדר הטיעון בפרשת פסגות הוא עסקה מצוינת: גם קיצרה הליכים משפטיים שהיו נמשכים שנים, גם היכתה בכיסה של פסגות בקנס חסר תקדים בהיקפו, גם גרמה לפרישתם של הנושאים באחריות, וגם תשמש כתמרור אזהרה וככוח מרתיע בפני גופים פורעי חוק בשוק ההון.
הללויה? מחיאות כף סוערות לפרקליטות ולרשות ניירות ערך על הכנסת יד לכיסה העמוק של פסגות? על מאבק בלי פשרות ובלי מורא מול בית ההשקעות הגדול בישראל? זה אולי התסריט שבפרקליטות וברשות ניירות ערך רוצים שהציבור יקנה, אבל התסריט הזה מטעה וחוטא לאמת.
הפרקליטות ורשות ניירות ערך ניצלו הזדמנות נדירה מבחינתן. זוהר גושן, יו"ר הרשות, ומשה לדור, פרקליט המדינה, הבחינו בזירת האגרוף העסקית, בשני שחקנים שששים אלי קרב ולהוטים לסגור עסקה. מהצד האחד - זהבית כהן, הרוכשת מאייפקס. מהצד השני - ג'רמי בלנק, המוכר מקרן יורק.
כהן רצתה מאוד בפסגות - וניצלה את פרשת ההרצות כדי לדרוש הנחה משמעותית בעסקה. בלנק רצה מאוד למכור את פסגות - אבל בתנאי שהוא ישוחרר מאחריותו כבעל השליטה להליכים פליליים שיינקטו בעתיד נגד פסגות.
רשות ניירות ערך והפרקליטות נכנסו לזירת ההתגוששות, ובהתנהגות שאפשר לתאר אותה במילים עדינות כ"ניצול הזדמנות" או במילים יותר קיצוניות כ"בריונות וסחטנות" הן הצמידו בפועל אקדח לרקתם של השניים עם דרישה כפולה: תשלום קנס עצום של 150 מיליון שקל ושליחתם הביתה של האחראים כביכול לפרשה, המנכ"ל רועי ורמוס והסמנכ"ל שי ירון.
בעסקת הברטר הזו כל הצדדים נהנו: הפרקליטות ורשות ניירות ערך קיבלו את מה שרצו, כהן קיבלה את ההנחה שדרשה (כ-11%), בלנק נפרד מפסגות ברווח נאה (כ-130% ב-5 שנים, תשואה שנתית ממוצעת של כ-20%) ובלי כאב הראש של הליכים משפטיים עתידיים.
בבואה לנמק את הסדר הטיעון כותבת הפרקליטות כי בין השיקולים שהובאו בחשבון להסדר היו "חילופי השליטה שהחלו עוד בטרם נודע על החקירה, והעובדה שפסגות הינו תאגיד השקעות מוביל במדינת ישראל המנהל כספי משקיעים בהיקף נרחב ביותר, וכי מהעמדתו לדין עלולים להיגרם נזקים כבדי-משקל לציבור גדול המשקיעים".
סליחה? האם הפרקליטות ממונה על עשיית עסקים בישראל או על עשיית צדק? האם הפרקליטות צריכה לדאוג להסכם בין אייפקס ליורק - או לבירור החשדות הפליליים שהוטחו בפסגות?
המסר שגושן ולדור מעבירים פה הוא מסר אנטי-דמוקרטי. זה מסר כוחני של גופים המרכזים בידם עוצמה בלתי נתפסת, כמעט ללא בקרה, הגובלת לעתים קרובות בעריצות משפטית.
גושן ולדור הפכו בפרשת פסגות לחוקרים, לשופטים ולתליינים. הם קבעו כי פסגות אשמה, כי פסגות תיקח אחריות, וכי פסגות תשלם קנס מפלצתי. המסר הנוסף שהם מעבירים לחברות עסקיות הוא: בגלל הכוח העצום שבידינו חברות עסקיות הן כמו עדר כבשים, שיש לגזוז אותן לטובת עשיית הצדק כביכול או להעיף את המנכ"לים שלהם עוד לפני דיון אחד בבית משפט. לא נראה שהם מאמינים במתן אפשרות לעסקים ולאנשים פרטיים להתגונן בבתי משפט ולטעון לחפותם, בדיוק כפי שעשו בזמנו בפרשת אקסלנס וקרדן, בתיקי ניירות ערך שזכו לזיכוי גורף.
הביקורת צריכה להיות מופנית גם לצדדים שחתמו על העסקה: אייפקס ובמיוחד יורק. אולי אנחנו קצת נאיביים, אבל חשבנו שבעשיית עסקים מעורבים לעתים גם מעט ערכים. הצד הערכי של ג'רמי בלנק, מתברר, חלש עד לא קיים, ומצפונו לא ממש ייסר אותו עם החתימה על הסדר הטיעון.
בלנק זרק את רועי ורמוס ואת שי ירון לכלבים. ורמוס אמנם נזרק עם חבילה יפה של 25 מיליון שקל ברוטו, וירון נזרק עם הרבה פחות, אבל הם נזרקו כשחטוטרת על גבם.
נכונותו של בלנק לשלם קנס עצום ולחתום על הסדר שקובע כי "פסגות תקבל על עצמה אחריות למעשים כפי שעולים מממצאי החקירה, כפי שהוצגו לה, וכן תיטול אחריות כלפי המדינה והרשויות לתוצאות ולנזקים שנבעו מהפעילות בה היתה מעורבת בעבר", היא סוג של הפללה בפועל והודאה במעשים שעשו השניים, למרות שהם הוחרגו כביכול מההסדר, ועדיין לא הוגש נגדם כתב אישום.
בעבר היתה לנו ביקורת די חריפה על ורמוס: הוא התבלבל, הוא הסתחרר, הוא סבל משילוב קטלני של גיל צעיר מדי, השפעה רבה מדי ותקשורת מפרגנת מדי. נדמה לנו שהוא מבין זאת עכשיו, לאחר שהפרשה התפוצצה וגרמה לו להתפנות מכיסאו.
עכשיו ורמוס מוצא את עצמו במלחמה בלתי אפשרית כשעליו לבחור בין הסדר טיעון דומה להסדר שהתקבל בסוף השבוע לבין שנים של עינוי דין, לאחר שהבוס שלו לשעבר השתמש בו ככלי שחמט בהסדר שלו מול גושן ולדור.
אם יש מסקנה אחת חותכת מכל הסדר הטיעון הזה, הרי היא שפסגות או כל מוסד פיננסי אינם ראויים לבעלי שליטה כמו יורק או אייפקס, או כל קרן שבאה לעשות סיבוב קצר מועד. שום גוף עם אורך רוח ועם קצת יותר ערכים לא היה מוכן לשלם קנס דרקוני כזה בשביל לשרת, בסופו של דבר, מטרות אישיות.