אם יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, יסכים לחלוקה דיפרנציאלית של תוספות השכר, יהיה זה מהלך ראוי לכל הערכה. באופן מסורתי ההסתדרות שואבת את כוחה מהוועדים הגדולים והחזקים, ואם עיני מסוגל להסתכל להם בעיניים ולומר להם "לכם הבאתי פחות" - זוההוכחה שעיני הוא יו"ר ההסתדרות החזק שהיה כאן לפחות בשני העשורים האחרונים. זוהי גם הוכחה לכך שההסתדרות היא לא סתם איגוד מקצועי, אלא ארגון גג שאמור להילחם מצד אחד, ולמתן מצד שני.
שלא תטעו: עיני יידע לקרוץ לעובדי הנמלים ולעובדי חברת החשמל, לאחר שייחתם הסכם כזה. הנמלים עומדים בפני השלב השני של הרפורמה שנחתמה לפני 5 שנים, וחברת החשמל עומדת בפני אחת הרפורמות המורכבות והשנויות במחלוקת במשק הישראלי. אלה, וגם אלה, יקבלו את שכרם בצדם ברגע האמת - הסירו דאגה מלבכם.
עופר עיני, בחצרו שלו, מתעב בינוניות. האיש מקדש פרפקציוניזם עד כדי אובססיה, ומלכד סביבו אנשים כישרוניים וסופר-מקצועיים. בעלי תפקידים כמו אבי ניסנקורן (יו"ר האגף לאיגוד מקצועי) ושי תקן (יו"ר האגף להתאגדות), הם רק דוגמה לכך.
אם אין לו אמון מוחלט במישהו אז אין לו אמון בו בכלל, והוא לא מהסס להזיז הצדה בעל תפקיד מסוים, או סתם לייבש אותו עד שיזוז בעצמו, בשקט.
עיני גם מאמין בכל ליבו שעובדים גרועים צריכים ללכת הביתה, והוא לא היסס לעלות על במה מול מאות עובדים מחברת החשמל ולקרוא להם לוותר על הטבת החשמל בחינם. פיו ולבו שווים, מספרים עליו מכריו, אבל במגזר הציבורי הדברים עובדים אחרת.
עיני עדיין לא מוכן להוביל רפורמה משמעותית במגזר הזה, כזו שתביא לכך שמנהלים יוכלו לתגמל עובדים על פי ביצועים ואפילו לפטר במקרים מסוימים. מודל דיפרנציאלי, אם אכן יאומץ, זו התחלה טובה - אבל רק התחלה.
המגזר הרזה
תשעה תקנים. זה כל מה שביקש שר הרווחה, יצחק (בוז'י) הרצוג, כדי לתגבר את שירותי הרווחה בעיר לוד. במשרד האוצר אמרו "בסדר", אבל ביקשו שיקצץ במקביל מעיר אחרת. איך זה קשור לאיומי השביתה? בזמן שעופר עיני איים לשתק את המדינה בגלל תוספות שכר, המגזר הציבורי קורס בגלל עניין אחר לגמרי: כוח אדם.
בניגוד למיתוס של המגזר השמן, דווקא במקומות הקריטיים ביותר לאזרח, המגזר הזה סובל מרזון לא יתואר, עד כדי תת-תזונה. אלפי עובדים סוציאליים חסרים בלשכות הרווחה, אלפי אחיות חסרות בבתי החולים, התורים במשרדי הרישוי או בביטוח הלאומי לא נגמרים אבל אף אחד לא משבית את המשק בגלל זה.
בוז'י מייבב כמו בוז'י, העובדים הסוציאליים מפגינים כמו עובדים סוציאליים, ועופר עיני מקסימום מוכן לדבר על זה עם מישהו, מתישהו, אולי. לא רק ששביתה היא מיותרת, גם האיום בשביתה הוא לא ראוי. שביתה היא כלי שצריך לקדש, לשמור עליו מכול וכול, אבל להשתמש בו באמת כשצריך.
חליפות או הפגנות
כוחו הפוליטי של עיני מעורר תמיד ויכוח. האם מנהיג עובדים צריך לעסוק בהסכמים קואליציוניים, בתפירת חליפות לאהוד ברק ובשולחן עגול שמחליף הפגנות ומחאה ציבורית בריאה.
ולמרות זאת, דווקא המו"מ על הסכמי השכר במגזר הציבורי מוכיח עד כמה הכוח הפוליטי של עיני יכול לסייע לציבור שלו. שר האוצר יודע שעיני יכול לצלצל לראש הממשלה בכל שעה, והוא, בנימין נתניהו, לא בדיוק ימהר לסנן אותו. זהו קלף חזק, ועיני לא יתנדב לוותר עליו.
שטייניץ מאוד לא רוצה שבסוף המו"מ הזה לשכת העיתונות תשגר לאמצעי התקשורת תמונה משותפת של נתניהו את עיני לוחצים ידיים, וכדי לטרפד את התמונה הזאת הוא יצטרך לפתוח את הכיס. ככה, שעות או דקות לפני שפורצת השביתה, עיני ידליק סיגריה, יחייך חצי חיוך של מנצח, בלי שנתניהו קיבל אפילו טלפון. שטייניץ יצטלם עם עופר, עופר יצטלם עם שטייניץ, ולמשק הישראלי שלום.