יש המון אנשים המתארים את הרגע המכונן של חייהם כרגע שבו גילו את משמעות החיים שלהם. אצלי כנראה דברים עובדים הפוך, כי היום שבו גיליתי שלחיי אין משמעות היה אחד הימים המאושרים בחיי. אבל לקח לי זמן להגיע לזה.
בגיל 29 הרגשתי שחסרה משמעות בחיי. לכאורה היה לי הכול, הייתי מנהל קריאייטיב צעיר מאוד במשרד לוהט. הרווחתי יותר כסף מרוב חבריי. ושנאתי כל רגע. הרגשתי שהחיים צריכים להיות יותר מזה, ולא היה לי שום פתרון מה זה צריך להיות.
יום אחד הלכתי לישון, ובאמצע הלילה התעוררתי עם רגע נדיר של תובנה. הבנתי שאני פשוט קם ונוסע. לאן? להודו. איפה בהודו? לפונה, כמובן, לאן שנסעו כל החברים שלי שגם הם איבדו את המשמעות.
השיבה מהאשרם
פונה, אוי פונה. אפשר ללכת לאיבוד בתוך כל האושר הזה. אבל דווקא לי לא קרה כלום. הלכתי לסדנאות מודעות מכל סוג ומין, ולא קרה לי כלום. ישבתי במדיטציות, הכרתי המון חברים חדשים ושאנטים - שום דבר לא זז.
בכל יום שהסתכלתי על עצמי בראי, וניסיתי להבין מה שונה בי מהאדם שעזב את משרד הפרסום, לא הצלחתי לראות שום שינוי. למה כולם נראים מוארים כמו נרות על עוגת יום-הולדת, ורק אני לא מתחבר? למה אני לא זורם? בכל יום חיפשתי את השינוי, ולא מצאתי אותו. באמת, באותו כסף הייתי יכול להישאר בארץ.
אני זוכר מעולה את הלילה ההוא. זה התחיל רע. הבנתי סופית שעם כל הצער שבדבר, לכל מקום שאני הולך אני אקח אתי את עצמי. אין לאן לברוח. זה יכול להיות בהודו, בטימבקטו או בראובני-פרידן.
אני יכול לנסוע לכל מקום ולחשוב שאיזה רוח אלוהים תנחת עליי - אבל כנראה שזה לא יקרה. כמו שאומר השיר המפורסם מהקלטת של השטוזים, "אבל אני, תמיד נשאר אני".
ובאותו רגע מייאש קרה לי משהו מאוד מוזר. הדיכאון הקיומי התחלף ברגע אחד בתחושת הקלה. אני לא מבין איך, אבל אותו רגע שבו ויתרתי על המאמץ למצוא משמעות, היה אחד הרגעים המאושרים ובעלי המשמעות בחיי.
אני אהיה אני עם כל החרא שבי וכל הטוב שבי, אני לא אהיה יותר מוכשר או מושלם או מאושר ממה שאני באותו רגע. זה מה שיש, וכל מה שנשאר לי זאת הבחירה בין לסבול או לחייך. בחרתי לחייך.
מאותו רגע הפכה פונה עבורי למקום הכי מדהים בעולם. פשוט הפסקתי לחכות שדברים יקרו או שמשמעות תיכנס לחיי. פשוט נהניתי מהרגעים בלי לצפות לשום דבר, ואם היו רגעים מבאסים, לא ניסיתי להפוך אותם למשהו מעבר לכך. איבדתי את המשמעות - ואהבתי את זה.
וזה לא שנהייתי מיסטיקן. בדיוק להפך. אני ממש רחוק מלהיות אדם מואר. היה לי את הרגע, וכדי לשחזר את התובנות האלה אני עדיין צריך לעבוד קשה. כי כמו כולנו, גם אני עדיין מכור למשמעות. וכולנו מכורים. וכשאין לנו, אנחנו ממציאים. כמו מעשן שמחפש בדלים במאפרה, גם אנחנו נתלים בכל בדל משמעות שניתן להשיג.
תאריך הלידה שלנו הוא המזל שלנו, העובדה שירד גשם ביום שנפגשנו, זה ששלחת פרחים ביום האהבה, זה שהתחלת ברגל ימין או שמאל. כל דבר חייב להגיד לנו משהו, אחרת הוא לא נחשב.
המותג מספר 1
היום, כיועץ אסטרטגי העוסק בשיווק, אני סוחר בסם הממכר ביותר שהומצא - סם המשמעות. אני לא עומד בקרנות רחוב עם מעיל ארוך מלא בכיסים. אני יושב עם לפטופ בחדרי ישיבות מפוארים, ומעניק לכם אשליה לרגע, שיש משמעות בבחירות שלכם ובחיים שלכם. ואתם קונים, ובאים לבקש עוד. אני מוכר לכם משמעות במכונית שאתם נוהגים בה, בקפה, במשכנתא או בביטוח הישיר.
שוק המשמעות ענק, ואנשים כמוני הם רק דגי-רקק לעומת המלכים הגדולים. קחו את הרבנים, למשל. תעשיית הבאבות, הקברים והקבלה. עסק של מיליארדים שמגלגל רק דבר אחד - משמעות.
גם אנשי העסקים הגדולים ביותר מוכנים לשלם מיליונים עבור האישור שלעשייתם יש משמעות, שאלוהים אוהב אותם, ושיש משמעות קוסמית בעשייה שלהם.
כי באמת אין מה לעשות, אין שום תחרות בין כוחו של אף מותג - ובין המותג מספק המשמעות הגדול ביותר - אלוהים. אלוהים הוא המותג מספר 1. אין אחד מלבדו, ומי שהמציא אותו הוא באמת גאון השיווק מספר 1 בעולם. אלוהים באמת יכול לעשות הכול. כי מי שמאמין בו מוכן להאמין בכל דבר.
במרדף הגדול אחר המשמעות אין קטן ואין גדול. כולנו קונים, כולנו מוכרים וכולנו מכורים. ולמרות הכול, יש כמה אמיצים שמנסים להיגמל. תסמונת הגמילה ממשמעות היא קשה ומלווה בקריז, היא עשויה לגרור התקפי אלימות ודיכאון. ההבנה שללידה שלך, לבחירות שלך ולכל חייך אין חיבור למשהו גבוה מעבר לזה, לעתים קשה מנשוא.
אבל תחושת השחרור ממשמעות היא הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לבן אנוש. ברגע זה יש לך הזדמנות להבין שהדברים הם פשוט מה שהם, כמו שהם. הם אינם זקוקים למשהו גדול יותר מהם כדי להיות מענגים. ברגע זה אתה יכול לראות פרח כמו פרח, מים כמו מים. אדם כאדם.
שמעתי פעם חוזר בשאלה שאומר "הפחד הגדול בחילול שבת הוא לא שיפגע בך ברק, הפחד הוא שאתה מבין שלא יפגע בך ברק". אתם מבינים? לקבל עונש מאלוהים הוא דבר הרבה יותר מפחיד מההבנה שאלוהים לא קיים כלל.
זו בדיוק ההרגשה שיש לרובנו כשאנחנו מתמודדים עם אזורים של חוסר משמעות: שאנחנו לבד עם ההחלטות שלנו. שיש לנו אחריות מלאה על הכול. שאין שום משמעות לגורמים שהביאו אותנו עד לכאן. לא נקבל פרס, לא ניענש. זה יהיה מה שזה. וזהו. איזה יופי.