במשך השנים היו לי לא מעט דיונים תיאולוגיים עם בן אחותי, שהיה לנכד הראשון שנולד למשפחה. הייתי בצבא כשהוא הפציע אל העולם, קטן, ורוד, עם עיניים פעורות, וידיים שלא הפסיקו לזוז, במהירות שיא, מלמעלה למטה. הוא לא דיבר הרבה.
עד היום, כשהוא כבר גבר צעיר ומוכן לשידוכים, הוא לא מדבר הרבה. אפשר לטעון שבגלל שהדודים שלו לא סותמים את הפה לרגע אחד, לילד אין ברירה אלא לשתוק, אבל האמת פשוטה יותר: הבל השיחות היומיומיות, לעומת הנבירה בספרי הקודש וההתפלפלות סביבם, מעניין פחות.
לפני כשנתיים הרגשתי בפעם הראשונה שהוא בורח לנו מהידיים. בשיחה אחת, במשפט ברור, הוא הבהיר לי שייתכן והוא כבר אינו חלק מעולם הערכים הפלורליסטי שאימא שלו חינכה אותו עליו, ושאנחנו גדלנו לאורו.
רוב האנשים אינם מודעים, במקרה הטוב, ומבטלים בזלזול, במקרה הרע, את יכולת האנשים המאמינים להיות פלורליסטים. ותחשבו על זה, יש היגיון בנימת הזלזול שלהם: איך אתה יכול להיות פלורליסט בשעה שרמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות אל-תעשה מונחות בצורה ברורה על הצלחת, ולא מאפשרות לך ללכת שמאלה או ימינה מהן.
גם בן אחותי חשב ככה. באחת השיחות שלנו הוא הסביר לי עד כמה הא אוהב אותי כבן משפחה, ומכבד אותי כדוד מבוגר, אבל כאיש דתי ברור לו שהוא טוב ממני. כשפערתי את עיניי, הוא הסביר: "העובדה שאני אדם דתי, שאני מקיים את דברו של הקדוש ברוך הוא, ושאתה אדם חילוני, הופכת אותי לטוב יותר".
ההסבר שלו התחבר לי לסיטואציה אחרת שהתרחשה שנים קודם. אימא סיפרה לי על אחד מרבני הקהילה שהיה מאוד אהוב ואהוד אצלנו בבית, שכשבאו אליו אנשים וניסו לדבר איתו בעדינות על שאחד מבניו מידרדר בדתו, והופך אט אט לחילוני, הוא ענה: "מה אתם רוצים ממני, שאני גם אעניש אותו? לא מספיק שהוא חילוני?".
האמירה הזאת, "לא מספיק שהוא חילוני" - אמירה מצחיקה כפאנץ'-ליין, אך עצובה כשהיא הופכת לראיית חיים - היא הלחם והחמאה של העולם הדתי. ואתם יודעים מה, גם בזה אני יכול להבין אותם.
העולם הפנימי שלהם מורכב מערכים שהם מאמינים שנכתבו ביד אלוהים. העולם הערכי שלהם מושתת על מסורות שממשיכות להתקיים גם אחרי אלפי שנים מאז שנכתבו, וסגנון החיים שלהם ברור עוד מלפני לידתם.
יש משהו מעורר קנאה בחיים הללו. לא לחינם אנשים שנמצאים בעת מצוקה - מחלה או הסתבכות עם החוק - מוצאים את אלוהים: הוא מעניק משמעות לחיים שלהם, לעצם קיומם, נותן להם את האילוזיה כאילו הם יותר ממה שהם. כי הרי אם "הוא" מטריד עצמו להתעסק בך, הקטן, כנראה שאתה לא ממש כזה קטן.
מושג המשמעות בעולם הדתי, שממנו באתי, שונה בתכלית מעולם המשמעות בעולם החילוני, שבו אני נמצא. ובמלחמה הזאת, המאמינים שוב מנצחים. בעולם הדתי ההיתלות באילנות גבוהים - רבנים, פרשנים וחוקים - הופכת אותך לאדם טוב יותר. בעולם החילוני ההיתלות באילנות גבוהים - תרבות, סופרים, משוררים וערכים אוניברסליים - הופכת אותך לסתם שמאלני קפוץ תחת.
העולם החילוני משחק משחק סכום אפס. לא משנה מה הוא יעשה, לא משנה איזה תכנים הוא יעטה על עצמו, עדיין הוא ירגיש קטן, לא מספיק, לעומת התכנים האלוהיים שמוגדרים כ"משמעות".
האומה הצרפתית ניסתה לצקת תכנים של אחווה, חופש ושוויון כדי להעניק משמעות חילונית להימצאותם על פני האדמה. אבל הם ריסקו את אותם ערכים, ביד גסה, כשסילקו צוענים מעל אדמתם, אסרו על לבישת בורקות בגבולותיהם, וכמו כל מדינות מערב אירופה, הרואות עצמן נאורות, הפכו ללאומנים אלימים.
לשמחתי, בן אחותי עבר, בזכות אמו, תהליך הפוך. מגבר חרדי צעיר שמאמין בעליונותו בזכות אלוהיו, הוא הפך אט אט לגבר ישראלי צעיר שמאמין, בדרכו, כי כולנו בניו של היושב במרום וכולנו שווים, ולא משנה במה אנחנו מאמינים, העיקר שאנחנו מאמינים.
כי הרי אם כולנו יצירי כפיו, אז כנראה יש משמעות בכל אחד ואחת מאיתנו.