בכל פעם שאני חושבת על "מחוברים" ו"מחוברות", אני חושבת על ניתוק. אני מוצאת את עצמי מנסה להתחבר לצורך של משתתפי הסדרה בהדהוד עצמי חזק כל-כך, כשהמצלמה היא כוכב הלכת והם מרכז היקום, כדי להרגיש שהם שווים משהו, שיש לחייהם משמעות.
לכאורה, הם עושים מעשה אמיץ, מטפלים בעצמם בפומבי, משילים הגנות, מרימים מסך, מייצרים יחסים אינטימיים וקרבה עם הצופים. אבל פריים אחרי פריים הם פוערים בור ברווח העדין שבינם לבין עצמם.
במשך הרבה מאוד שנים לא הייתי טובה מרן שריג, דנה ספקטור וישי גרין. כנערה חסרת ביטחון עצמי שעברה מהפריפריה הרחוקה לתל-אביב בלי משפחה, הדוגמנות נתנה משמעות לחיים שלי וחיזוק לאגו ולחשבון הבנק, אבל בעיקר עשתה את הצביטה הזאת שאנחנו נותנים לעצמנו כדי להרגיש משהו, אפילו אם זה כואב.
באותה תקופה התמכרתי לסיפוקים מיידיים. אם עבר יום שבו לא הרגשתי איך התאורה ממיסה את האיפור הכבד על הפנים, ולא שמעתי מחיאות כפיים כשצעדתי על המסלול, הריקנות היתה מתנפחת בבטן כמו בלון הליום שלוקח לו זמן עד שהוא מאבד אוויר.
אם היה לי מזל, בדיוק ברגעים הקריטיים האלה היתה מופיעה תמונה שלי בעיתון מאיזו תצוגה, כתבת אופנה או פרסומת, והייתי מביטה בה במצוקה של חולה אסטמה לפני שאיפת חירום ממשאף ונטולין, הקלה זמנית עד לתצלום הבא. אם אפשר בשער האחורי, ככה כולם יזכרו שאני קיימת.
כשהגעתי לקצה המסלול וירדתי ממנו, התגלגלתי לעיתונות. את המרדף אחרי מחיאות הכפיים המרתי במרדף אחרי הקרדיט. אני זוכרת את הפעם הראשונה ששתי המילים האלה, ליאת רון, הופיעו בעיתון. העורך שלי אז, יאיר לפיד, פירק לה את הצורה, אבל השם שהתנוסס מעליה היה שלי, והוא הרגיש כמו אצטדיון שלם שמוחא לכבודי כפיים בעמידה.
התחושה העילאית הזאת עשתה את מעשה המצלמה ב"מחוברים". רציתי עוד. הפכתי לעבד. התרוצצתי כמו עכבר מסומם כדי שידיעה אזוטרית תיכנס לעיתון, רק כדי שלא יחלוף יום בלי שהשם שלי יתפרסם על הדפים. הקרדיט היה כמו אלכוהול. הייתי צריכה להגדיל את הכמות כדי להרגיש את הסיפוק.
כשהגעתי לאפיסת כוחות, קרסתי למיטה עם שפעת איומה שהשביתה אותי לשבועיים. שבועיים שבהם שכבתי קודחת, עם שרירים מאובנים וראש כבד, ומה שעניין אותי היה להצליח לנשום בשני הנחיריים בו-זמנית.
השם שלי אמנם לא הודפס שחור על גבי עיתון, והיו אנשים ששאלו לאן נעלמתי, אבל כשקמתי סוף-סוף על הרגליים הבנתי שאני עדיין קיימת גם בלי שמוחאים לי כפיים, או קוראים את מה שאני כותבת. שהמשמעות שלי תלויה בדבר אחד בלבד. באופן שבו אני אמלא את הרווח הצר שביני לבין עצמי.