אם יש מה שמנחם את האלוף דן הראל, עד לפני שנה סגן הרמטכ"ל, בפרשת "מסמך גלנט", זו העובדה שהיא התפוצצה כאשר היה רחוק מכאן, בהרי הרוקי הקנדיים, ותחושת המסע והיופי ריככו לו את המכה. ושלא יהיו טעויות, זו נחשבת בעיניו מכה קשה לצמרת הביטחונית של ישראל. מכה שאסור לעבור עליה לסדר היום: "אני חושב שהתגלינו בשעתנו הלא יפה, בשעתנו הנמוכה, ואני מקווה שיחקרו את הדבר הזה עד הקצה, כי זה כמו מורסה בבשר. אם לא פותחים אותה ומנקזים עד הסוף, היא תמשיך לבעור, כמו גחלת כזאת, שלא תיתן מנוחה".
בן 55, הראל שב זה עתה מהטיול הגדול של אחרי הצבא, חצי שנה בקרוואן עם המשפחה ברחבי אמריקה הצפונית. רק שבמקרה שלו זה קרה אחרי 35 שנות שירות, ולא אחרי שלוש שנים בסדיר. הוא כבר על אזרחי, אבל בגדיו והאופן שבו הוא לובש אותם מזכירים מאוד מדים. הרגלים ישנים קשה לשנות. למרות הקול הרך ונעימות ההליכות וחרף טענתו שמעולם לא ראה בצבא קריירה, מדובר בזאב קרבות ותיק ועז ביטוי הן בשטח המאובק והן בחדרי הישיבות הממוזגים מלאי האינטריגות.
ימים אחדים לפני שהראל הופך לאלוף במיל' ויוצא לחיים חדשים, ככל הנראה בסקטור העסקי, אנחנו פוגשים אותו לראיון נדיר בבניין החדש בקריה בתל אביב, בחדר שהשאיל לו לצורך הפגישה האלוף בני גנץ, מי שהחליף אותו בתפקיד ושעוד מעט יוחלף בעצמו על-ידי האלוף יאיר נווה, לאחר קדנציה בת שנה בלבד.
הראל, שעמד ללא היסוס בראש פינוי גוש קטיף, אף שהתריע כי הפינוי הזה יהפוך את עזה לחמאסטן, מדבר ללא מעצורים ובאופן מפתיע תולה את שורש האיבה בין שר הביטחון אהוד ברק לרמטכ"ל היוצא גבי אשכנזי - בו עצמו. "בשנתיים שהייתי סגן רמטכ"ל (2007-2009) היחסים היו קורקטיים ואפילו טובים", הוא מסביר. "חלק מהבעיה נוצר מההחלטה שלי לעזוב את התפקיד - לכן גם ביקשו ממני מכל הצדדים (גם ברק וגם אשכנזי) להישאר".
לצד ההערכה שרחשו לתפקודו של הראל, הייתה לברק ולאשכנזי סיבה נוספת ללחוץ עליו לשנות את החלטתו לפרוש. ברק הכיר אותו מהימים שהראל היה מזכירו הצבאי, אשכנזי קרא לו לבוא להיות סגנו כאשר מונה לרמטכ"ל, כך שסביר שהיה מקובל על שני הצדדים, וחשוב יותר - לאורך כל הדרך הוא הבהיר כי אינו רואה בתפקיד מקפצה לראש הפירמידה, וכי אין לו כל אמביציה או רצון להיות פעם רמטכ"ל. "אני נראה לכם אולי ציפור מוזרה בנוף הזה, אבל אני חושב שיש עוד הרבה כמוני", הוא מסביר.
העזיבה שלו הפרה את האיזון הנוח. "כאשר היה ברור שאני עוזב, היה צריך לבחור סגן רמטכ"ל במקומי, וכל המערכת נכנסה לסחרור הראשון. התחיל ויכוח מאוד גדול מי יהיה סגן הרמטכ"ל, כי ראו במי שייבחר לתפקיד מישהו שמשפר את סיכוייו להיות רמטכ"ל".
אגב, הראל חושב בכלל שמדובר בטעות תפיסתית וכי המציאות בשטח מוכיחה כבר מזמן שתפקיד הסגן אינו מוביל לכס הרמטכ"ל, אבל אין זה משנה את העובדה שבפועל נוצר קרב איתנים בין לשכות שר הביטחון והרמטכ"ל. אשכנזי רצה את אלוף פיקוד צפון גדי אייזנקוט, ואילו ברק העדיף את אלוף פיקוד דרום יואב גלנט, והשאר כבר היסטוריה.
האלוף גנץ נבחר כמועמד של פשרה, אבל מערכת היחסים העכורה ואי-האמון ההדדי הגיעו עד לחקירת מבקר המדינה, שנפתחה בשבוע שעבר. "צריך לשאוף שהמערכת הזאת תעבוד בצורה הרמונית", מסכם הראל. "כל-כך הרבה דברים תלויים בכך. אני מקווה שנדע לחזור מה שיותר מהר ליחסים טובים".
"האוצר לא עמד בסיכום"
הראל אולי כבר מחפש את המקפצה הפרטית שלו, תפקיד עסקי בכיר שבו יוכל להשתמש בניסיון הניהולי שצבר ("סגן רמטכ"ל הוא כמו המנכ"ל של הצבא מהרבה בחינות. הוא אחראי על התקציב, על התפעול, על התוכניות הרב-שנתיות"), אבל הוא לא איבד מאומה מהלהט בוויכוח מול האוצר, והוא מציף אותנו בטבלאות המוכיחות שהצבא היום יעיל יותר, בפרטי פרטים של חיסכון שננקט, ומגדיל לעשות בעמודות השוואה שמוכיחות קשר בין פיגועי התאבדות לירידה בתמ"ג.
"אני טוען בפה מלא שהאוצר לא עמד בסיכום במתווה ברודט", מסנגר הראל באדיקות על עמדת הצבא מול האוצר, ומוסיף כי האוצר הפר בבירור את הסיכומים עמו. "הם חותמים כאן אפילו על רכישת כוסות הנייר, אני לא מכיר רמת שליטה כזאת כמו שיש לאוצר בהוצאות של צה"ל".
הוויכוח בין האוצר למערכת הביטחון הוא שדה קרב בלי אמנות בינלאומיות. האוצר טוען שהצבא מורח אותו בכל הסיפורים על התייעלות, ולמעשה לא עושה דבר; שהוא מושך רגליים בהעלאת גיל הפרישה לאנשי צבא קבע; שהוא, הצבא, "מיילל" שקיצצו לו בתקציב, בעוד שבפועל תקציב הביטחון עולה כל הזמן, ואם יש קיצוץ הרי זה בשיעור הגידול. אנשי האוצר מזינים את העיתונות בהטבות נבחרות כגון "מענק העדר קביעות" שאיש הקבע ממשיך לקבל גם בהיותו בפנסיה, ושולף ברגעי מחלוקת תלושי משכורת של אנשי קבע.
מנגד, גם במערכת הביטחון לא בוחלים באמצעים. שם טוענים שצה"ל עושה הרבה ולא מקבל את מה שהוא צריך והובטח לו, מדברים על מערכת איומים מורכבת ושדה קרב עתידי וטרור וגרילה, ושולפים את הקלף המנצח: טילים איראניים. זה מה שתקבלו אם לא תיתנו לנו מספיק כסף.
- תגיד, האוצר צודקים? אתם מתייעלים באמת או עושים בכאילו?
"לא היינו צריכים להיות בכלל בוויכוח הזה. כשאילן בירן היה מנכ"ל משרד הביטחון הוא ראה שהנוסחה אינה מתכנסת. זאת אומרת, אין התאמה בין גודל הצבא לכסף שהוא מקבל. הוא הלך ומינה ועדת מומחים, עם מיטב האנשים במשק, וזו הגיעה למסקנה שמערכת הביטחון צריכה לקבל יותר כסף ממה שיש לה. אילן הלך עם זה למערכת הפוליטית. עכשיו, אילן הוא לא בחור שאפשר להגיד עליו שהוא תמים. זה היה מין מהלך כזה של לנסות, וכמובן שזה לא צלח. אז מונתה ועדת ברודט. ועדת ברודט הייתה אמורה לגמור למעשה את הוויכוח הזה, כי הבעיה האמיתית היא לא ויכוח בין שר האוצר לשר הביטחון, אלא מה רמת הביטחון שמדינת ישראל צריכה לתת לעצמה".
- זו שאלה שנתונה לפרשנות.
"העובדה היא שוועדת ברודט ישבה על המדוכה וקבעה שבתקציב הביטחון לעשור קדימה חסרים 150 מיליארד. אבל מאיפה יביאו 150 מיליארד. אז אמרו, חלק, 30 מיליארד, יגיע מזה שהצבא יתייעל. כשהגעתי לחלק הזה של הדוח, חשבתי שמישהו נפל על הראש. איך נוריד 30 מיליארד? אבל הדוח הוא מקצועי, גם אם לא אהבתי את כל מסקנותיו.
"הוועדה קבעה שהממשלה תעלה את התקציב לצבא כאשר יעלה התל"ג, כלומר עוד שנים רבות. ולגבי 50 המיליארד הנוספים - עשו כמו שעושים כל דבר במדינת ישראל. אמרו נראה, או שהחותנת תמות או שמשהו יקרה. בנוסף קבעה הוועדה מערכת כללים לתוספת שנתית בתקציב למשך עשר השנים הקרובות, וכן שנקבל שיפוי על התייקרויות".
- דו"ח ברודט לא רק קבע שתקבלו, הוא גם התנה זאת בהתייעלות הצבא, והאוצר טוען שהצבא לא עמד בחלק שלו בעסקה.
"אני יכול להוכיח במספרים שהצבא התייעל, עמד בכל מה שברודט הציע ויותר מזה. אתם חושבים שאנחנו יכולים למרוח את האוצר? החשב של משרד הביטחון, צחי מלאך, הוא איש אוצר, הוא חותם על כל פריט שמשרד הביטחון רוכש, ממטוס ועד כוסות פלסטיק. אי-אפשר להוציא הזמנה בלי שהוא לוחץ אנטר.
"בחודש ספטמבר, אני לא אשכח את זה, קיבלתי טלפון הביתה: הספק של הגבינות הלבנות הרכות הודיע שהוא לא מספק מחר גבינה. ואני וראש אט"ל (אגף טכנולוגיה ולוגיסטיקה) רצים למלאך ולסגן שלו, תביאו איזה מקדמה כי נגמר החוזה ומחר אין גבינה. וצחי מלאך לא היה מוכן להעביר לי מקדמה, מתוך כסף שהוא של משרד הביטחון, על-פי הנחיות של האוצר. אז כל הסיפורים של האוצר כל-כך מוגזמים.
"מעבר לכך, על ההתחלה, לא קיבלנו מהאוצר את ברודט. כבר בתקציב הראשון אמרו, אנחנו עושים לכם דחייה תזרימית של 1.3 מיליארד שקל. היה לנו סיכום חתום עם האוצר, וזאת הפעם הראשונה שהאוצר הפר סיכום חתום. לא קיבלנו לא את מה שהיינו צריכים לקבל ולא שיפוי על ההתייקרויות".
- איך נימקו את זה באוצר?
"שום נימוק. הנימוק היה, 'קשה לנו עכשיו, לא תקבלו'. וההתייקרויות היו דבר שחשתי אותו על בשרי. בשנה הראשונה שהייתי סגן רמטכ"ל הדולר ירד בצורה דרסטית, וחלק מהתקציב שלי הוא בדולרים. ולעומת זאת הדלק עלה לי, דילג ל-140 דולר לחבית, בשיא שלו. זו הייתה מין תנועת מספריים כזאת, שגזרה אותי. והאוצר? הם משפים את כל המשרדים על התייקרויות, ולנו הם אומרים לא, כי 'כבר קיבלתם יותר מדי'.
"עשיתי ישיבות איך מתמודדים עם הדבר הזה, ונאלצתי לשחק עם הפריסה של התוכנית הרב-שנתית (החלק במתווה ברודט המוקדש לשיפור הצבא והכנתו לעתיד) ולגלגל אותה קדימה. אבל אי-אפשר יותר מדי, ובאותה שנה קיצצנו 1.97 מיליארד שקל בתקציב כל הגופים, כדי להשתמש בכסף לתוכנית הרב-שנתית" .
- ובכל זאת, מרוב שהתייעלתם בעצמכם הוחלט לתת לחברת הייעוץ מקינזי להכין לכם תוכנית התייעלות, מה שדי נכפה על משרד הביטחון ולא עבר בקלות.
"אם אני כסגן רמטכ"ל הייתי מתנגד למקינזי, לא היה מקינזי. לשכור חברת ייעוץ היה סיכום של מערכת הביטחון שהאוצר מאוד בירך עליו. עשינו כאן מהלך שאני לא מכיר דבר דומה לו בשום מקום בשוק הציבורי. פתחנו בפניהם את כל המידע, עשינו להם סיווג ביטחוני ונתנו להם להתעסק עם הדברים הכי סודיים".
- זה לא עבר בקלות, היו התנגדויות קשות בתוך הצבא לכך.
"נכון. היה צריך לדחוף את הדבר הזה בתוך הצבא בעוצמה מאוד גדולה. גם בלשכת היועץ הכלכלי לרמטכ"ל לא אהבו שנכנסים להם לתוך המחשבים ולוקחים את כל החומר. אבל בסופו של דבר הם קיבלו את כל החומר" (להרחבה, ראו מסגרת בעמוד הבא).
מהשטח למשרד ובחזרה
הראל הוא יליד שכונת אחוזה שעל הכרמל. אביו היה מורה בתיכון המקצועי בסמת, והוא שבחר את שם המשפחה על שם החטיבה שלחמה בדרך לירושלים במלחמת השחרור. אמו הייתה גננת ולאחר מכן מפקחת במשרד החינוך. הוא עצמו למד אלקטרוניקה בבסמת, ועשה שנה י"ג כי "אבא שלי חשב שחשוב שיהיה לי מקצוע ביד".
הראל התגייס לצבא כחבר גרעין של השומר הצעיר שהלך לקיבוץ מצר, יצא לאחוזים והגיע לקורס טיס. בסוף הקורס הודח, ועבר לחיל התותחנים ("התקדמתי בחיל התותחנים יחסית מהר, בתפקידים רגילים"). הוא היה מפקד סוללה, קמב"ץ גדודי, מ"פ מפקדה וסמג"ד. למג"ד התמנה בשלהי מלחמת לבנון, ושם "בילה" את תקופתו כמג"ד. לאחר קורס בארצות הברית חזר, ובשלב מסוים ביקש הפסקה במירוץ ויציאה ללימודים.
הוא למד תואר ראשון בתוכנית למצטיינים באוניברסיטת חיפה, לאחר מכן מונה לראש מחלקת מבצעים במטכ"ל, "ויצא לי להתעסק עם הסכם אוסלו. שרטטתי את מפת רצועת עזה, תוכנית שהוציאה אותנו ממרכזי הערים ושרטטה את גוש קטיף, התוחמת הצפונית ואזור כפר דרום כאזורים ישראליים שבהם בנינו את ההגנה שלנו. זה מאוד אירוני ששנים אחר-כך, כמפקד פיקוד דרום, הייתי זה שפירק את המקומות האלה".
משם חזר הראל לתותחנים. בספטמבר 96', במהומות שאירעו אחרי פתיחת מנהרת הכותל, כשהיה קצין תותחנים ראשי, נפצע באורח בינוני. הוא היה אמור לעזור לקשט את הסוכה המשפחתית ואמר לאשתו שיקפוץ בדרך לבקר את חייליו ליד טול כרם. כדור חדר את הג'יפ שישב בו ופער בירכו את מה שהוא מכנה "מנהרת הכותל שלי".
זמן מה לאחר מכן ביקש ממנו שר הביטחון דאז, יצחק מרדכי, להיות מזכירו הצבאי. "לא רציתי, רציתי להמשיך במסלול הצבאי, אבל איציק מרדכי - קשה להגיד לו לא". לאחר מכן היה מזכירם הצבאי של משה ארנס ושל אהוד ברק, שהיה אז ראש הממשלה ושר הביטחון. לאחר מכן הוא אמר שמספיק לו וביקש להיות מפקד אוגדה. "מה שהיה צעד תקדימי", הוא מעיד, "כי לא היו עד אז מפקדי אוגדות מהתותחנים או מההנדסה, רק מחי"ר ושריון. צה"ל הוא ארגון שמרני מאוד, והוא מקדם דרך מסלול הלחימה".
הראל עשה הסבה לשריון, הספיק לקחת חלק בשיחות שפרדסטאון - אותו ניסיון הידברות עם סוריה שלא היה לו המשך - ואז הפך מפקד אוגדה בפיקוד צפון. אלוף הפיקוד שלו היה גבי אשכנזי. השלב הבא היה שנתיים וחצי כראש אגף מבצעים אצל שאול מופז. בינתיים התקבל ללימודים בהרווארד ("פעם שנייה, גם בראשונה בסוף לא הלכתי"), אבל "בפעם השנייה אמרו לי לא, כי בדיוק פרצה מלחמת המפרץ השנייה ורצו שאהיה אחראי על המשא ומתן מול האמריקאים".
משם המשיך הראל לתפקיד אלוף פיקוד דרום, שהציע לו בוגי יעלון, אז הרמטכ"ל. תפקיד קשה עם לחימה רצופה מול הפלסטינים. "פתאום באמצע הקדנציה אני נוסע באוטו ושומע ברדיו את ראש הממשלה שרון בכנס הרצליה מדבר על פינוי הרצועה, ואז הבנתי שזה נוחת עלי, הנושא של ההתנתקות".
- העברת למפקדיך מכתבים שהפינוי יהיה בעייתי, שהוא יהפוך את עזה לחמאסטן.
"חשבתי שהתפקיד שלי כאלוף פיקוד הוא לצייר לממונים עלי, הרמטכ"ל, שר הביטחון והממשלה, את מיטב הדעה המקצועית, בלי לחשוב אם זה מתאים או לא מתאים. אבל ברגע שמדינת ישראל החליטה על כך, חוקק חוק מימוש ההתנתקות, והעניין נדון בבית המשפט העליון דרך 11 עתירות, וסוכם שעושים את זה - אני כאיש צבא הייתי מחויב לקיים את מה שהמדינה מטילה עלי. למרות שהיו אלי קריאות שאתפטר. כל מיני אנשים מצד מסוים של המפה באו אלי בדיסקרטיות ואמרו לי, תתפטר מהצבא ותכשיל את מהלך ההתנתקות".
"הרגשתי שאני רוצה הביתה"
הראל חוזר אל ימי ההתנתקות וניכר שלא קל לו להיזכר בהם. ממתיישבים שהצדיעו לו במועל יד ועד לחיילים שלו שספגו עלבונות וקללות, "ההתנתקות הייתה האקט הקשה ביותר שביצעתי לאורך השירות שלי, מבחינה אישית", הוא מבהיר. "כשנופל לך חייל ואתה הולך למשפחה, זה מאוד קשה. אבל לעשות את מה שעשינו בהתנתקות היה הרבה יותר קשה. אבל מעבר לאקט הרגשי, זה היה אחד המבצעים היותר מורכבים שעשיתי בחיי. 15 אלף חיילים מפנים, יש עוד 10,000 אחרים שצריכים להגן על הפינוי, כי הפלסטינים כל הזמן עושים טרור, יש קצת פחות מ-10,000 מתיישבים שצריך לפנות אותם, על כל ציודם, לפנות את בתיהם, לארוז את זה ולהוציא את הכל, כאשר הם מתנגדים. כל זה על הציר היחיד החוצה את הרצועה, ציר כיסופים. שמחתי שזה עבר טוב, ואז הרגשתי שאני מלא מהשירות הצבאי ואני רוצה ללכת הביתה".
- שנה קודם לכן היה אירוע קצת פחות עטור תהילה, כאשר יעלון ואתה התעמתם עם מפקד אוגדת עזה, תא"ל שמואל זכאי, שהתפטר וגרם למתקפה תקשורתית נגדכם.
"אני מרגיש שלם לגמרי עם התקרית של זכאי. היה דיון אצל ראש הממשלה ביום א' בבוקר, לא דיון ממשלה אלא דיון קטן שמעט מאוד אנשים ידעו את תוכנו - הרמטכ"ל, אני, מפקד האוגדה ועוד מספר קצינים זעום. למחרת פרטים ממנו דלפו לתקשורת.
"התקשר אלי הרמטכ"ל ואמר לי, מה קורה פה? אמרתי לו, אני אבדוק אצלי. דיברתי עם מפקד האוגדה שבפגישה אישית תוך הסתכלות בעיניים הבטיח לי, 'האלוף, זה לא אני'. אמרתי לו, 'אנחנו הולכים לבדיקות פוליגרף, יהיה לא נעים לכולנו. אני אלך ראשון וכולם אחרי'. והוא אמר, 'האלוף, תהיה סמוך ובטוח, זה לא מהאוגדה שלנו'.
"הלכנו לבדיקות פוליגרף של השב"כ. מפקד האוגדה נכשל בבדיקת פוליגרף בצורה מובהקת. כשביקשו להמשיך את הבדיקה, לשנות את השאלות, הוא התנתק מהמכונה, הודיע לבוחן שהוא לא מוכן כי זה פגיעה בכבודו, והחליט שהוא מתפטר מהצבא. לפני שבכלל נודע לי על האירוע - מחלקת ביטחון מידע בצה"ל עוד לא הספיקה לדבר איתי - אני מרים טלפון לזכאי לשאול על שני חיילים שנפצעו, והוא אמר לי, 'תשמע, אני בדרך לאוגדה, אני הולך להתפטר'. זה צנח עלי".
- מה עשית?
"אמרתי לו, אני אוסר עליך להגיע לאוגדה, תגיע אליי. ישבתי מולו וניסיתי לשכנע אותו לא להתפטר. הוא אמר שהוא מוכן לא להתפטר בתנאי שהחקירה תיפסק. אני כמובן לא הסכמתי לזה. גם בוגי לא הסכים לתנאי הזה, והוא ירד והתפטר. אחרי זה התחילה מלחמה מאוד מכוערת, עם התקפות בלתי פוסקות מצדו. אני התנהגתי כמו קצין וג'נטלמן. לא הסכמתי לתקוף אותו. לא יצאתי עם מה שאני יודע. שמרתי על כבודו. אני חושב שזה היה לא ראוי".
- כזה עניין מהדלפה? אתם כל הזמן מדליפים.
"הבעיה לא הייתה ההדלפה. מה יעשו לתת-אלוף שהדליף? היו מעמידים אותו במקום וזה היה נגמר. האירוע התחיל להיות נוראי כשבמקום ללכת ישר ולהגיד הדלפתי, התחילו להסתבך ולהכחיש. זה קרה לנו גם בתקופה האחרונה עם כמה קצינים אחרים (הכוונה לצ'יקו תמיר ולעימאד פארס). לדעתי אם צ'יקו היה בא ואומר, נתתי לבן שלי לנהוג, בסדר נו, נו נו, מכה על היד, כי זה לא בסדר, אבל זה היה נשאר בפרופורציה. הבעיה לא הייתה האירוע, אלא מה שאחריו".
בין עופרת יצוקה לגולדסטון
הראל, כך הוא מספר, לא הצליח לפרוש מהצבא בשלב שרצה. דן חלוץ שלח אותו להיות נספח צבאי בארצות הברית, אבל בעוד שהוא חשב שיעשה רק את התפקיד הזה וזהו לאזרחות, "לרוע המזל פרצה מלחמת לבנון השנייה, וגבי, שהתמנה לרמטכ"ל, קרא לי לדגל לחזור להיות סגן ולהשתתף איתו בתהליך שיקום הצבא, החזרת הביטחון העצמי, תיקון הליקויים והתכוננות לאתגרים הבאים".
הראל שב ארצה באוגוסט 2007, והיה סגנו של אשכנזי עד אוקטובר 2009, כאשר השיא הלחימתי של הפרק הזה שלו היה כמובן מבצע עופרת יצוקה ברצועת עזה. "נגזר עלינו להילחם שם, ונלחמנו", אומר הראל אבל מודה ש"בראייה לאחור, זה מבצע שהוכיח את עצמו, אבל לא פתר שום בעיה".
- היית מעורב בדוח של הצבא שבחן את התנהגות החיילים במבצע, ואף הצגת אותו לתקשורת. על-פי הדוח שלכם, הצבא התנהג באופן כללי כראוי.
"קיימנו שורה מאוד ארוכה וגדולה של תחקירים, וביצעו תחקירים על טענות ספציפיות של פלסטינים - מהפצצה של מקומות שלא היה צריך להפציץ ועד לנוהל שכן. את כל הלקחים דאגתי שיהפכו לתוכנית עבודה ויכניסו להכשרות".
- ובכל זאת, דוח גולדסטון נראה שונה לגמרי מזה שלכם. שמיים וארץ.
"כנראה היו דברים שלא היו בסדר. יהיו שיגידו שזה דבר טבעי בתוך סביבה כזאת, זה מחנה פליטים דחוס, 80 אלף אנשים שחיים בערך על קילומטר על קילומטר. וכל דבר כזה צריך לחקור עד הסוף. לא בשביל גולדסטון, אלא בשבילנו, כי אם אנחנו לא נחקור את זה ולא נגיע לשורש של הדבר הזה ולא נעקור את זה מהשורש - זה יכה בנו".
- ובדיוק בגלל זה, למה אתה חושב שהצבא מסוגל לחקור את עצמו?
"אני אגיד לכם למה אסור להוציא את זה מהצבא: היום שהחקירות ייצאו מהצבא יהיה היום האחרון שמישהו יגיד משהו בעל ערך בתפקיד. והתחקיר הפנימי הוא נשמת אפו של הצבא שלנו והיכולת שלו להתקדם. זה אחד הכלים המאפשרים לצבא להיות צבא יותר איכותי מהצבאות שסביבנו, שבהם לא אומרים את האמת".
- מה דעתך על הרשעתם בבית משפט של שני חיילי גבעתי שהואשמו ב"נוהל ילד"?
"אני חושב שהלכו רחוק מדי, היה צריך לפתור את זה בתוך היחידה. לא כדי לטאטא אותו מתחת לשטיח, כי האירוע כן מצביע על נורמות פעולה פסולות של חיילים, אלא כי זה דבר שצריך להיפתר בתוך הצבא ולא בבית משפט אזרחי".
- אז לתפיסתך, גם ועדת טירקל החוקרת את ההשתלטות על המרמרה הטורקית היא טעות.
"יש מצבים שבהם אין ברירה. מדינת ישראל נקלעה למצב לא טוב, והצבא היה צריך לקחת את האפשרות הזאת. אני חושב שוועדת טירקל היא ועדה ראויה, אבל תראו כמה זמן זה לוקח. כשטירקל יגיע עוד שנתיים עם המסקנות שלו, מישהו בכלל יישב לקרוא את זה, או ישתמשו בזה רק כדי לנגח?".
התחנה הבאה: עסקים
לאחר שעזב את לשכת סגן הרמטכ"ל, ניצל הראל את חופשת השחרור שלו להגשים חלום: הוא לקח קרוואן ויצא, יחד עם אשתו ובת הזקונים, למסע של חצי שנה באמריקה הצפונית. פעם בשבועיים התחבר לאינטרנט וראה מה חדש בארץ, את הבת לימד כדי שלא יחסר לה חומר כשתחזור ללימודים. לפני חודש חזר. עכשיו הוא מתכנן את צעדיו הבאים. הוא כבר יודע שהם יהיו בתחום העסקי ולא הציבורי.
"בהרבה מאוד מובנים השירות בצבא הוא כמו יקום מקביל", הוא מתאר, "אתה עושה הרבה מאוד דברים שהם יישומיים גם לעולם העסקי, אבל שני היקומים לא נפגשים. אני מחפש עכשיו את נקודת המפגש".
- יש לך כיוון?
"בואו נאמר שבאזרחות, כנראה, אני לא אצליח להיות מנכ"ל של גוף שהתקציב שלו הוא 50 מיליארד שקל ויש בו מאות אלפי אנשים".