"נכון שיש לי את הנושאים שאני כותב עליהם, ויש סגנון כתיבה, יש קונספט, אבל אני עדיין חושב שמה שאני עושה זה לא אני. אני קם בבוקר ומאוד אוהב את מה שאני עושה, ואוהב את האנשים שאיתם אני עושה, אבל לצערי התקשורת היום בכל העולם שבויה ב'לופ' מטורף של חשיבות עצמית", אומר העיתונאי עופר שלח, 50, בראיון שמפורסם במלואו בגיליון נובמבר של "ליידי גלובס", שנושאו "משמעות עכשיו".
נדמה שאפשר לאפיין את יחסיו של שלח עם התקשורת כיחסי אהבה-שנאה. מצד אחד, כבר למעלה מ-20 שנה הוא חי ונושם תקשורת. מאידך, הוא מבקר בחריפות את המוסד והמקצוע.
"בעיסוק שלי בתקשורת באה לידי ביטוי השאלה האם מה שאדם עושה זה מה שהוא", הוא מסביר. "אני זוכר שדן שילון אמר פעם שהוא לא היה צופה בתוכנית של עצמו. המשמעות היא שכאשר מהנדס, פועל טקסטיל או עורך דין אומר שמה שהוא עושה זה לא מה שהוא, זה מתקבל מאוד טבעי, כי העיסוק שלו נתפס כעיסוק מקצועי. בתקשורת אתה מביא את עצמך אל הבמה, ובטח בתקשורת טאלנטית כמו שאני עוסק, כשאני עומד שם עם הפנים שלי והקול שלי.
"תראי מה קורה בזמן שאנחנו מדברים - מתקיימים אירועי יום השנה לרצח רבין, ובאופן בלתי נמנע זה כרוך באנשי תקשורת שמראיינים אחד את השני, איך הם הרגישו בזמן שהם שידרו את הרצח. הדבר הזה דוחה אותי ברמות שקשה לתאר, אבל אני מבין מאיפה זה בא".
- מאיפה?
"מזה שהאנשים שאנחנו מסקרים מייחסים לנו חשיבות מאוד גדולה. רביב דרוקר תמיד אומר לי בשעת ויכוח, 'תגיד, עם מי ראש הממשלה יותר חושש לריב, עם שר התחבורה או אתך?'. התשובה היא שאתי, וזה כי יש לנו ראש ממשלה דפוק, כתפקיד, לא בגלל שהוא כזה או אחר. האמירה הזו של רביב איננה שטוחה, כי התווך של התקשורת מאוד חשוב לראש הממשלה.
"בנוסף, השתלטה עלינו גם תרבות הסלבריטי הקיימת, והאגו של אנשי התקשורת מרקיע שחקים. אני מסתובב בהרבה מאוד עולמות. אנחנו לא יותר טובים מפוליטיקאים, מאנשי צבא או משחקני כדורסל. אבל בגלל שהתווך שבו עובדים אנשי התקשורת מקבל חשיבות גדולה בעיני האנשים שהם מסקרים, ובגלל שיש עיסוק גדול במדורי ברנז'ה, באינטרנט, בימי עיון, בפסטיבל ראש-פינה ואחרים - הפרופורציה הפכה מגוחכת. זה גורם לי לרצות לנתק את עצמי מזה, להגיד שמה שאני עושה זה לא אני.
"אני מתנהל בתוך מגרש תקשורתי שקשה לי עם ההתייחסות שלו לעצמו, קשה לי עם הפומפוזיות שהוא תופס, עם היחס של הצרכנים כלפיו. זה תהליך בלתי נמנע שעבר עלינו ב-15 השנה האחרונות, ואני גם לא כועס על זה, כי זה כמו הביטוי בערבית שמדבר על ניסיון לרצף את הים בבלטות. אין סיכוי לעצור את התהליך".
- השותף שלך, רביב דרוקר, מצטייר כשונה ממך בגישה לתקשורת. איך אתם מסתדרים?
"אנחנו אנשים שונים שנפגשו על קרקע שמהווה 10% מהאישיות של כל אחד מאיתנו, אבל ב-10% האלה אנחנו מאוד מתאימים אחד לשני. יש בינינו שוני, הבדל של 10 שנים והתנסות חיים לגמרי אחרת. אנחנו מודעים לרגשות שיש לכל אחד מאיתנו לנושאים החדשותיים.
"לי יש רגשות עזים כשאני עוסק בצה"ל, במישור של קבלת ההחלטות של הדרג הצבאי והמדיני, כשאני בודק איך הדברים מתנהלים בצמרת הביטחונית. זה נובע ממי שאני, מהביוגרפיה שלי. אם בתוכנית הראשונה של העונה הנוכחית של 'המקור' נעסוק בהולילנד, זו היתה עבודה של רביב, ואם סיימנו את העונה הקודמת בסיפור הגדול של יהודה גיל והיתה תוכנית על לבנון, זה אני".
"עשינו הרבה טעויות"
- החודש יתחיל גיא זהר להגיש את מהדורת שישי של ערוץ 10. רביב ואתה נכשלתם במשבצת הזו.
"אני מסכים שניסינו לעשות קונספט שבסוף לא יצא, ושעשינו הרבה טעויות בדרך. אני חושב שאם היינו בערוץ 2, כנראה שהיינו יורדים אחרי תוכנית אחת. את כל הניסיונות יכולנו לעשות רק בגלל שהרייטינג היה כל כך נמוך".
- גיא זהר הוא בנו של עורך הדין של אהוד אולמרט, ובערוץ 2 מגיש יאיר לפיד, בנו של מי שהיה ידידו הקרוב של אולמרט. איך הם יוכלו לסקר באובייקטיביות את המשפט שלו?
"אני לא מוצא פה שום בעיה, כי הדברים ידועים וברורים. הבעיה היא רק בדברים שסמויים מן העין, ולא בגלויים. שניהם חברים קרובים שלי, וכל דבר שיש בו גילוי נאות הוא בסדר בעיניי. העובדה הידועה על מי היה אביו של יאיר לפיד או מי הוא אביו של גיא זהר איננה יכולה לפסול אותם לעבודות, מה גם שהפוטנציאל שמי שמטופל אצל אלי זהר בפרשה שמעניינת את הציבור יגיע לתוכנית של גיא, תמיד קיים.
"עם זאת, את ואני יודעים שכמות האינטרסים שאינם ידועים ואינם שקופים לציבור היא הרבה יותר גדולה, דווקא בעניינים הכי משמעותיים. מה הכי גרוע שיכול לקרות? שיאיר לפיד יראיין את אהוד אולמרט, ולאנשים מסוימים הראיון ייראה רך ומתחנף, משום שהם יודעים מראש על הקשר? למרות שאני אומר לך שיאיר ישאל את אולמרט בדיוק את אותן שאלות שאני אשאל אותו.
"כיועץ תקשורת של אולמרט הייתי מייעץ לו להתראיין אצלי, אצל כתב שנתפס כעוין לו, כמי שכתב עליו ספר רע מאוד בענייני מלחמת לבנון השנייה, ואולמרט הרי יודע לענות על השאלות שלי ושל יאיר, וההבדל היחיד הוא שאולי אצל יאיר הוא ירגיש יותר בנוח במהלך הראיון.
"האם יש ראיונות שאני נורא רוצה? בוודאי. יש אדם שאני מנהל איתו דיאלוג כבר 4 שנים כדי לראיין אותו. האם אשיג אותו בסוף? לא בטוח. אולי בסוף הוא יאמר לי שהוא החליט לשבור שתיקה ולהתראיין, אבל דווקא בערוץ 2, בגלל הרייטינג. אני אצטער, אבל לא אכעס עליו".
- בוא נעבור קצת לצבא.
"למה, מה איתו?".
- על זה אתה הכי אוהב לדבר, לא? אתה חושב שיש לנו עדיין את הצבא החזק בעולם או...
"מה זה עדיין?", הוא קוטע באחת. "כשאת אומרת עדיין, את מניחה שאי-פעם היינו כאלה? לי אין צורך להאמין במשפט הזה, זה לא חשוב בעיניי. צבא לא צריך להיות החזק בעולם, כי אין פה תחרות של צבאות, וצה"ל לא מתחרה במונדיאל של צבאות שהוא צריך לנצח בו. הוא צריך להיות הצבא הנכון כדי למלא את ייעודו, וייעודו הוא להבטיח את שלום מדינת ישראל. כל אזרחי ישראל עסוקים בהבל הזה שצה"ל הוא הצבא החזק בעולם, כאילו זה מגרש כדורגל, ולא שואלים את עצמם אם זה הצבא הנכון".
- למה?
"כי הם פוחדים. כי צה"ל נתפס בעיני אזרחי המדינה לא כארגון מעשי. המשפט שלך נגזר מיחס לא חילוני לצה"ל, שהוא תולדה של ההגדרה של בן-גוריון את הצבא כליבת כור ההיתוך הציוני. זה בצד תחושת האיום הנצחית, המלובה כל הזמן על-ידי השלטון. אין שום סיבה שבנימין נתניהו או אהוד ברק, שני אנשים שהיו בשלטון ונכשלו, ולא אצלי סובייקטיבית אלא אצל עם ישראל, שקם עליהם והדיח אותם בקלפי - יחזרו לשלטון, אלא בזכות הפחד הנורא מהאיום הקיומי.
"האנשים האלה לא מוכרים שום תקווה. ברק בכלל לא מוכר כלום, וגם אם הוא מנסה, אף אחד לא קונה. 'אני מר ביטחון'. במה? עולה מזכרונותיו של אולמרט שהשפעתו של ברק על תפקוד הצבא בתקופתו - מה שלא היה סודי והיה ידוע לנו אז, אלא שעכשיו הוא נתן לזה פומבי - היתה אפסית. יותר קטנה משל עמיר פרץ במלחמת לבנון השנייה.
"אבל אנחנו שבויים בקונספציה של 'ביבי ידע לטפל בחמאס' ו'ברק הוא מר ביטחון', וזה מתוך הפחדים שהשלטון מלבה. שר הביטחון צריך להיות אזרח, והוא לא. קחי למשל את שאול מופז, שבלי קשר לכישוריו האישיים, הפך להיות שר ביטחון 5 חודשים לאחר שסיים להיות רמטכ"ל. אז אחד משניים: או שאנחנו לא צריכים רמטכ"ל, או שלא צריכים שר ביטחון. כי אין לו שום תובנה, שום ידע ושום ראיית עולם שלא היתה לו כשהיה רמטכ"ל.
"שר הביטחון הטוב ביותר שהיה למדינת ישראל ב-30 השנה האחרונות היה מישה ארנס, שלא החזיק רובה בימי חייו. כי היתה לו התייחסות אמיתית לתפקיד, כמי שמייצג את המעטפת האזרחית של מערכת הביטחון, כולל לקבוע למערכת שינוי ארגוני בתוך הצבא, מכיוון שארגון לא יכול לשנות את עצמו.
"במקום לחשוב על זה עדיין מתווכחים על התקציבים של צה"ל, ועדיין מתמודדים עם השאלה האידיוטית אם צה"ל הוא הצבא הטוב בעולם".
"משיחות רבות שאני מקיים עם אנשי ביטחון במדינה, אני יודע שהם מודעים למה שאני אומר, גם גבי אשכנזי מודע לזה, אבל לא מסוגל לשנות - למרות שהוא עושה כמיטב יכולתו כדי שצה"ל יהיה יותר טוב.
"אם זה לא ישתנה, במלחמה הבאה עם סוריה יהיו שתי מלחמות. ישראל תתקוף את סוריה וסוריה את ישראל בשני מישורים שונים לגמרי. סוריה לא תתקוף את מדינת ישראל ברמת-הגולן אלא בתל-אביב, וישראל לא תתקוף את סוריה ברמת-הגולן אלא בדמשק, והמערכת האזרחית במדינת ישראל לא ערוכה לעמוד במתקפה כזו".
הראיון המלא ב"ליידי גלובס" - שלח מדבר על משמעות החיים