בעקבות הפרסומים בתקשורת כי אחיינו של אילן שילוח הגיש בקשה לבית המשפט להוצאת צו מניעה נגד שילוח, יו"ר קבוצת מקאן-אריקסון ישראל, בטענה כי החתים אותו במירמה על מסמכים כדי להשתלט על ביתו, כתבה בסוף השבוע שעבר לילך סיגן, עורכת "גלובס הערב", טור שבו תקפה את הפרסומים. הטור נכתב לאחר שהאחיין חזר בו מכל ההאשמות כלפי שילוח, והתברר כי טענותיו היו בבחינת "עורבא-פרח".
"אז תגידו, בשביל מה בעצם היה צריך את כל זה? לשילוח סתם נגרמה עוגמת-נפש, והציבור לא באמת חכם יותר אחרי שסיפקו לו את הסיפור הזה, ויומיים אחרי זה סיפרו לו על ביטולו. למרות זאת, אם הסיפור היה מגיע לידי גם אני הייתי מפרסמת אותו, כי אין ברירה. אלה הם חוקי המשחק שאתה 'משחק' כעיתונאי. אבל אולי בכל זאת יש סיכוי להחליט אחרת, ואולי זה אפילו יעשה חסד עם מי ש'יפספס' את הסיפור. במיוחד אם הוא לא שווה דפוס מלכתחילה".
כמי שלא "פספס" את סיפור התביעה נגד שילוח והיה אפילו הראשון לפרסם אותו, אציין כי בניגוד לדעה במאמר, אני סבור כי פרסום תוכנם של כתבי בית דין המוגשים לבית המשפט, דוגמת זה שעסק בשילוח, תוך קבלת תגובה של הצד המושמץ - הם לא רק זכות השמורה לעיתונאי, אלא גם חובה הרובצת עליו, מתוקף תפקידו ושליחותו המקצועית.
הנימוק במאמר לכך שראוי היה לתקשורת "לפספס" את הסיפור על שילוח, היה כי לא יכול להיות שהוא התנהג בצורה הזו. "לכל מי שמעט מכיר את שילוח, אין ספק שמהרגע הראשון הסיפור נראה תמוה. מה לשילוח ולעניינים כאלה?".
הנימוק הבודד הזה הוא בעיניי, לכל הפחות, לא משכנע. התקשורת אכן צריכה להעביר דיווח אמין, עד כמה שניתן, אבל המשמעות איננה צנזור מידע על סמך היכרותה עם מושא הדיווח.
ההפך הוא הנכון - דווקא במקרים שבהם עומד במרכז הסיפור התקשורתי אדם רב-עוצמה וקשרים, ששמו הולך לפניו ואולי קשה להאמין שהוא אכן מעורב בסיפור המיוחס לו, צריכה התקשורת לפרסם את המידע - ואז אף גובר האינטרס הציבורי שבפרסומו. שהרי בעלי השררה והשם הם גם אלה שבכוחם להשחית ולקלקל. עליהם, יותר מאשר על מי שבמילא אף עיתונאי לא שמע את שמו, צריכה התקשורת לפקוח את עיניה ובמיוחד אותם היא צריכה לבקר.
האם מישהו ממכריהם הרבים של אברהם הירשזון או שלמה בניזרי, למשל (להבדיל אלפי הבדלות משילוח, שם דובר על בהאשמות פליליות ולא בתביעה אזרחית), האמין אי-פעם שהם יבצעו את מעשי המירמה אשר ביצעו? האם צריכה היתה התקשורת לסכור את פיה כאשר הגיעה לידיה המידע הראשוני על מעשיהם? ודאי שלא.
לא שיקול "הרייטינג" (הלגיטימי) עמד במרכז ההחלטה על פרסום התביעה שהוגשה נגד שילוח, אלא העובדה שראוי היה לדווח על כך לציבור, גם במחיר פגיעה אפשרית בשילוח (בנקודת זמן שבה לא ניתן היה לדעת כי מדובר בתביעת-סרק).
אם ננהג אחרת, המחיר - פגיעה בתפקיד התקשורת לבקר את בעלי השררה והממון ולתווך את המידע אודותיהם לציבור - יהיה גבוה בהרבה.
יתרה מכך, הדבר יהווה גם אפליה של "האזרחים הפשוטים", שאף עיתונאי לא יודע מי הם, לעומת בעלי השררה שהתקשורת מכירה ומוקירה. "אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר", כתב שופט בית המשפט העליון האמריקני בדימוס, לואיס ברנדייס ז"ל, וזוהי כל התורה כולה.
לא ניתן לזלזל או להפחית מהבעיה הקשה והאמיתית של הפגיעה בשמם הטוב של מושאי הפרסום, במקרים בהם מתברר לבסוף (או אחרי יומיים) כי התביעה שהוגשה נגדם לא היתה מדויקת, או גרוע מכך - היתה שקרית. אכן מדובר במחיר כבד, אך זהו - סליחה על המלים הגבוהות - מחיר חופש הביטוי, וזהו מחיר הדמוקרטיה.
את הפתרון לבעיה ראוי למצוא במקומות אחרים - ולא ב"פספוס" הסיפור. אחת הדרכים היא לאפשר לצד המושמץ להביא את גירסתו שלו לסיפור ולהשאיר לציבור לשפוט.
בנוסף, ראוי לאמץ בישראל את הדרך האנגלית, המורה לתקשורת לפרסם את תוצאותיו הסופיות של הליך משפטי באותה מידה של הבלטה בה פורסם דבר קיומו מלכתחילה. דווקא במקרה של שילוח, בדיוק בדרכים הללו נהגה התקשורת.