1. הם רוצים לסגור. את הכתובת שכתב בעבר על הקיר מזכיר הממשלה צביקה האוזר, הקריא השבוע בקול רם מנכ"ל משרד ראש הממשלה אייל גבאי. עבודות ההכנה ליום נטול רשות השידור כבר החלו במשרד האוצר ובמשרדו של נתניהו, לא בעקבות הצהרתו של גבאי שפורסמה ב"גלובס", אלא ביום שראש הממשלה נכנס ללשכתו.
רשות השידור, על מה שהיא מייצגת ואיך שהיא נראית, מנוגדת לחלוטין לתפיסה הכלכלית של ממשלת נתניהו השנייה ולו רק בתחום התקשורת. בעוד במשרד התקשורת הולכים לפתיחה של השוק, הקטנת הפיקוח ולתחרות מאווררת - באגף אחר ועשיר יותר של השידור בישראל הסיאוב רק גדל ומצטופף, ואין אלטרנטיבה לתחרות.
אכן, מבצר שידור ציבורי בעידן של אינטרנט מהיר ואינספור ערוצי תוכן זה ארכאי וגם לא נכון אסטרטגית. את השידור הציבורי אנחנו לא אמורים לפגוש רק באפיק אחד יבשושי על הממיר, אלא במגוון דרכים בפעילותנו התקשורתית הדינמית.
2. זה לא ישתפר. צריך להיות כנים: עוצמתית ודרמטית עד כמה שתהיה הרפורמה, מהירה או החלטית - נדמה שטוב באמת לא יהיה שם. לא שחר של יום חדש, אלא בעיקר דמדומי ערב ארוכים וכואבים.
בכדי להיות עובד ברשות השידור, לא היה די בכישרון ואפילו לא במקצועיות, לכן את הפתרון לעתידה לא ניתן למצוא גם באלף דו"חות של חברת תאסק.
הדרך היחידה להתקיים בתור עובד ערוץ 1 או קול ישראל היא לפתח כישורי שרידות אימתניים. לפתח שריון עבות ולשלוף סכינים ארוכות במהירות.
עובדי רשות השידור, במשך שנים, מדווחים האחד על השני לנציבות השירות, מכשילים דרגות באופן הדדי, מתנכלים, מפיצים ומחסלים באופן ממוקד. העובדים האלה יישארו ברשות גם אחרי הרפורמה, והם לא מכירים דרך אחרת לעבוד. אבל המייאשת מכולם היא ההנהלה, ודו"ח מבקר המדינה שיתפרסם בקרוב יראה זאת שוב.
גם היום, אחרי 40 שנות ריקבון ניהולי, אופן המינויים מריח רע, ההחלטות נטולות חזון, ואין ועד מנהל שבאמת יורד לעומקם של דברים.
האם העובדה ש-700 עובדים יילכו הביתה תשנה את כל זה? האם ה-DNA של רשות השידור, ששורשיו עוד בימים שעוד היתה מחלקה במשרדו של ראש הממשלה, באמת צפוי להשתנות? ברור שלא.
הקרבות האמיתיים יחלו ביום שלאחר חתימת הרפורמה. אז יובהר מי יפוטר ומי יישאר, מי הוכנס לרשימות חיסול בעל-כורחו וממי מצפים להישאר בתפקיד שהוא כלל לא רוצה בו.
המלחמות על תפקידים רמים ימשכו בדיוק באותו אופן אכזרי, ופתאום יתקבלו תובנות על דמותם של האנשים שלמעשה למידותיהם נתפר המבנה החדש של רשות השידור.
3. אסור לסגור. ובכל זאת, אסור לסגור את רשות השידור. בראש ובראשונה כי מדובר בכמעט 2,000 עובדים, מחוספסים ככל שיהיו.
הסגירה אולי תטפל בכאב ראש לא קטן, אבל היא תהיה מהלך אכזרי ומרחיק לכת. מה גם שלאור תהליכי קבלת ההחלטות איש לא מבטיח כי יצליחו לכונן פה מבנה או "כלי", כמו שקורה לזה אייל גבאי, שיהיה נכון וראוי מספיק.
צריך לתת לרשות השידור החדשה להתפתח לכיוונים הנכונים. להקפיד על מנהלים מתחום הטלוויזיה, לעודד עובדים צעירים להיכנס ולהזרים דם חדש ולדעת לתגמל את העובדים הטובים.
זה שאנחנו לא מכירים שידור ציבורי אחר בישראל, לא אומר שלא יכול להיות כזה.
4. ובכל זאת. אם אחרי 40 שנה ברשות השידור דליה מזור נראית כמו שהיא נראית, סימן שבכל זאת משהו טוב נעשה שם.