שני דברים היו צריכים לקרות כדי שנילי ארד, שופטת בית הדין הארצי לעבודה, תתמנה לנשיאתו עם פרישתו של הנשיא המיתולוגי סטיב אדלר. האחד - היא היתה צריכה לעקוף במירוץ הסניוריטי את השופטים עמירם רבינוביץ ויגאל פליטמן, הוותיקים ממנה בכהונה השיפוטית בכלל, ובבית הדין הארצי בפרט.
השני - היא היתה צריכה לגרום להקדמת פרישתו של הנשיא היוצא, אדלר. זאת, בגלל "חוק הקדנציות" שנחקק בתקופתו של דניאל פרידמן כשר המשפטים, ולפיו לא יתמנה נשיא או סגן-נשיא בבית משפט כלשהו, אם לא נותר לו אופק כהונה של 3 שנים.
אם אדלר היה פורש במועד המתוכנן - פברואר 2011 - היתה ארד נאלצת לוותר על הנשיאות, בגלל חודשיים חסרים. בחודש הבא תחגוג ארד 67 שנים, ופירוש הדבר שבמועד הפרישה המקורי של אדלר, היו נשארות לה מעט פחות משלוש שנים לפני פרישתה שלה.
הבוקר (ב') יתקיים טקס פרישתו של אדלר בבית הדין הארצי לעבודה, ובערב ארד תושבע לנשיאה במקומו בטקס חגיגי במשכן נשיאי ישראל. לאחר זאת, תוכל ארד לסמן לעצמה "וי" על שני היעדים. באוקטובר 2009, לפני מעט יותר משנה, בחרה בה הוועדה לבחירת שופטים למשנה לנשיא בית הדין הארצי לעבודה; המשימה הושלמה בחודש ספטמבר האחרון, שבו הודיע אדלר על הקדמת מועד פרישתו, והוועדה לבחירת שופטים בחרה בארד כיורשתו.
כל מי שמכיר אותה מקרוב, או נתקל בה במהלך חייו המקצועיים, לא הופתע. שני יתרונות חשובים עמדו לצידה במאבק על הנשיאות. מחד, ארד ידועה כאשה אסרטיבית, שאפתנית, קשוחה, יש המכנים אותה גם מרפקנית. היא מתוארת כמי שהשתלטה על ניהול בית הדין הארצי שנים ארוכות לפני פרישתו של אדלר. מאידך, את הקפצתה קדימה, ולא רק בשלב השיפוטי בחייה, ארד חבה בין היתר גם לנשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש.
היחסים בין ארד לביניש אינם יחסי חברות קרובה, כמו זו השוררת בין ביניש לבין שופטת העליון עדנה ארבל. מדובר בסוג אחר של חברות, שסייע גם הוא לארד בנקודות שונות בקריירה: כך זכתה ב-1987 בתפקיד מנהלת מחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה, כשנקראה למלא תפקיד שביניש מילאה בעבר; כך קודמה ב-1995 ממחלקת הבג"צים להיות המשנה לפרקליטת המדינה - שהיתה אז ביניש.
"לא מתגייסת לטובת המערכת"
עו"ד נעמי לנדאו, לשעבר היועצת המשפטית של האגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות: "לארד יש אופי חם, אוהד, סבלני וניתן לומר שיש לה מזג שיפוטי מהמעלה הראשונה. היא לא מרימה את הקול, מכבדת את עורכי הדין שמופיעים בפניה, מעירה הערות ענייניות. היא מכירה על בוריו את התיק לפני שהיא נכנסת לאולם, ומגיעה מוכנה עם שאלות. היא טובה מאוד גם מבחינה אדמיניסטרטיבית, ואני מניחה שהיא תוכל לקדם את בתי הדין לעבודה, שכיום הם במצב בעייתי. יש לעמוד על כך שהפסיקות יינתנו יותר מהר, ושרמת הדיונים תהיה יותר טובה. צריך שיהיה מעין שוטר על השופטים - ואני מקווה שהיא תמלא את התפקיד הזה".
עו"ד אריאל שמר, העומד בראש משרד אריאל שמר ושות': "ארד היא משפטנית מובהקת, שיתרונותיה הגדולים הם שהיא באה מהעולם האזרחי שבו המשפטנות, הדרכים למימוש זכויות וכן הפרוצדורה והראיות הם ברורים ומוכרים. לאחר לכתו של אדלר יעמדו בפניה אתגרים גדולים, למשל הנסיגה שהיתה בשנים האחרונות ביציבות המשפטית והמסוגלות לצפות תוצאות אפשריות של הליכים בבתי הדין לעבודה. ארד הוכיחה עצמה פעמים רבות כמי שיודעת ליישב ולהביא לפתרון סכסוכים, בלא צורך בהשלמת ההליך המשפטי, יש לה גם פסיקה בנושא משפט העבודה הקיבוצי ולא ניתן להגדירה כחסרת ניסיון בסכסוכים קיבוציים".
עו"ד דפנה שמואלביץ, שותפה במשרד רובין-שמואלביץ: "אני שמחה שלראשונה תעמוד בראש בית הדין הארצי אשה, אין ערכאה ראויה יותר שתעמוד בראשה נשיאה. היא תשדרג את בית הדין הארצי במישור הארגוני, בגלל הניסיון הניהולי ממשרד המשפטים. אני מצפה שעם כניסתה לתפקיד, נראה תוך תקופה קצרה חיסול משמעותי של הפיגורים, וצמצום לוחות זמנים. מבחינה משפטית, לצד מומחיותה במשפט מינהלי, היא נתנה כמה פסקי דין מאוד חשובים בתחום זכויות הפרט. מדהים בעיני שלמרות שהיא הגיעה מהמערכת הציבורית, היא לא מתגייסת בפסקי הדין לטובת המערכת, פסיקותיה מאוד ליברליות ואפילו אנטי ממסדיות, אך היא לא תגן על ניצול לרעה של המערכת הציבורית".
יודעת לעבוד
וכך זכתה בשנת 2000, לאחר שהודחה בידי שר המשפטים יוסי ביילין מתפקיד מנכ"לית משרד המשפטים, להזמנה לכהן כשופטת בית הדין הארצי לעבודה, אף שניסיונה בתחום משפט העבודה היה אפסי. ההזמנה הגיעה מנשיא העליון דאז, אהרן ברק; וכך זכתה למינוייה האחרונים, לסגנית נשיא ולאחר מכן לנשיאת בית הדין הארצי. ביניש, יש לזכור, מובילה את צוות שלושת שופטי העליון המכהנים בוועדה לבחירת שופטים.
את הקריירה שלה החלה ארד בשוק הפרטי, אך כעבור כמה שנים קפצה לשירות המדינה בהזדמנות הראשונה שנקרתה בדרכה, אף שהמעבר היה כרוך בירידה בשכר. מאחר שעבדה כעורכת דין בתחום הנזיקין, התקבלה תחילה למחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה שבראשה עמדה עו"ד פליאה אלבק. ארבע שנים אחר-כך הוקפצה לנהל את מחלקת הבג"צים - מינוי שהתקבל במשרד בהפתעה רבתי.
רנטו יאראק נטש את ראשות המחלקה זמן רב קודם לכן, וארד התמודדה במכרז מול עו"ד אלי בן-טובים, שנתמך על-ידי המשרד. אלא שוועדת המכרזים בחרה בה. ארד הובילה את מחלקת הבג"צים בתקופה הסוערת של האינתיפאדה הראשונה, ויחד עם הפצ"ר דאז, אמנון סטרשנוב, סייעה ליצור את "משפט האינתיפאדה" בשטחים, על רקע העתירות הרבות של תושבים פלשתינאים לבג"ץ. התחום החדש כלל משפט בינלאומי הומניטרי, דיני מלחמה, הוראות פתיחה באש, פיקוח על שיטות החקירה של השב"כ, ואת המשפט המינהלי הישראלי שכל חייל נושא עמו בתרמילו.
כבר אז הוכיחה ארד את כישוריה הניהוליים. במחלקת הבג"צים, שאותה ניהלה במשך שמונה שנים, עבדו אז מני מזוז, לימים היועץ המשפטי לממשלה, עוזי פוגלמן, כיום שופט בית המשפט העליון, מייק בלס, היום המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, אסנת מנדל, המנהלת כיום את הבג"צים, שי ניצן, המשנה לפרקליט המדינה, ויוכי גנסין, שעדיין מתפקדת במחלקה. היא גם הביאה למחלקת הבג"צים גם את יהושע שופמן ואת דנה בריסקמן, אנשי האגודה לזכויות האזרח.
"ארד יודעת לעבוד", אומר מי שעבד איתה במשרד המשפטים, "יודעת לארגן את העבודה ושהכל יהיה מסודר". בתקופתה של ארד במחלקת הבג"צים התמסד נוהל שלא היה מוסדר עד אז, הקרוי "קדם בג"ץ". הכוונה היא לכך שעותרים רבים היו פונים למחלקה, לפני הגשת עתירה לבג"ץ, בבקשה שעניינם יטופל בלא שיצטרכו לעתור לבית המשפט. ארד שיכנעה את משרדי הממשלה להירתם ליוזמה ולפתור חלק מהבעיות בלא צורך בהליכים משפטיים. נושא הקדם בג"ץ התמסד במידה כה גדולה, שהיום בג"ץ מוודא שנעשתה פנייה מוקדמת, במסגרת מיצוי הליכים.
בפרשת השר אריה דרעי, סירבה ארד לייצג את עמדתו של ראש הממשלה יצחק רבין בפני בג"ץ. משרד המשפטים בא לרבין וטען שדרעי צריך להתפטר מהממשלה. רבין לא קיבל את העמדה, והגיש עמדה משלו לבג"ץ, לצד עמדת משרד המשפטים. מדיניות משרד המשפטים ספגה אז ביקורת נוקבת מצד אנשי אקדמיה - אקטיביזם פרקליטותי קראו לזה.
ניהול מחלקת הבג"צים
כמנהלת מחלקת הבג"צים היתה ארד בעמדת כוח במשרד - היה לה קשר מתמיד עם שרי הממשלה, מתוקף העתירות שהוגשו, וכן קשר הדוק עם פרקליטי המדינה דאז, יונה בלטמן ואחריו דורית ביניש. ב-1995, אחרי שמונה שנים בראש מחלקת הבג"צים, תחת היועצים המשפטיים לממשלה יוסף חריש ומיכאל בן-יאיר, התקדמה ארד לתפקיד המשנה לפרקליטת המדינה - תחת ביניש, שהיתה בשלהי כהונתה לפני מינויה לעליון, ותחת מחליפתה עדנה ארבל. אלא שחודשים אחדים לאחר מכן התמנה יעקב נאמן לשר המשפטים, ובפניו הצעה שארד לא יכלה לסרב לה.
ביעקב נאמן נתקלה ארד לראשונה עוד בתקופת מחלקת הבג"צים, בפרשת ויכסלבאום. נאמן ייצג פרו-בונו את משפחת החייל שנהרג באסון צאלים, והמשפחה ביקשה לכתוב על המצבה גם את שם אחותו. ארד ניסתה לשכנע את יתר ההורים השכולים להתגמש, אך ללא הצלחה. בבג"ץ, בהרכב מורחב, נאמן ניצח והמדינה הפסידה, אך ארד לא חשה כמפסידה.
ב-1996 הגיע נאמן כשר למשרד המשפטים. אחד הדברים היחידים שהספיק לעשות - הוא נותר בתפקידו רק כמה חודשים, עד שנאלץ להתפטר בגלל החקירה הפלילית שנוהלה נגדו - היה למנות את ארד למנכ"לית המשרד. מינויה הוסיף לנאמן נקודות, הן מאחר שארד היתה ידועה כמנהלת יעילה, והן מאחר שהיה מדובר במינוי מקצועי ופנימי, מתוך המשרד. "היא לא היתה איש שלו, ולא שילמה לו בהחלטות", אומר מי שעבד עמה.
"המעבר שלה מראשות מחלקת הבג"צים למנכ"לות משרד המשפטים, היה מה שנקרא היא עולה כיתה אבל לא במשרדנו", מאבחן משפטן ותיק העוקב אחריה, "המנכ"ל זה תפקיד אדמיניסטרטיבי, לא משפטי".
כמנכ"לית המשרד, ארד סייעה בהקמת המרכז הארצי לגישור ונציבות השוויון לאנשים עם מוגבלויות, וביססה את הסנגוריה הציבורית שהיתה עדיין בחיתוליה. אחד המאבקים הפנימיים הסוערים שניהלה במשרד המשפטים היה על הכנסת שעון נוכחות לפרקליטים. מה אנחנו, פקידים? זעמו אנשי הפרקליטות, אך ארד הצליחה לכופף אותם. איך תיראו, היא אמרה להם, כשתגישו כתב אישום נגד פקיד ממשלתי שלא החתים כרטיס, כשאתם עצמכם מסרבים להחתים.
יד חופשית מהנגבי
אחרי שנאמן הלך, הגיע למשרד המשפטים צחי הנגבי. שלוש שנים נהדרות עברו על ארד עם הנגבי, שזכה לאהדת משרד המשפטים כולו, בעיקר בשל היד החופשית שנתן לצוות הניהולי הבכיר. ארד כל כך נהנתה לעבוד עמו, שעם עזיבתו כתבה לו דברים נרגשים. הנגבי שמר את הנייר, ובאחרונה אף הגיש אותו לבית המשפט במסגרת הטיעונים לעונש, במסגרת צרור המכתבים מאישי ציבור שנאבקו למענו. ארד ביקשה להדגיש שהמכתב נכתב בזמן אמת ולא לצורך המשפט.
ארבע שנים החזיקה בתפקיד המנכ"לית. הסיפור נגמר כשיוסי ביילין הגיע למשרד המשפטים, והחליט להביא מנכ"ל משלו, שבא עמו ממשרד החוץ - שלמה גור. "נילי קצת נאחזה בקרנות המזבח", מספר מי שעבד עמה אז, "והתחיל מסע כאילו מנכ"ל הוא מינוי מקצועי, ולהזיז אותה מהתפקיד זו פגיעה בשלטון החוק. אבל היום היא בטח מודה לו. אם היא היתה ממשיכה במסלול שלה, היא לא היתה מגיעה לנשיאות בית הדין".
בניגוד לדעה הרווחת, לא ביילין היה זה שסידר לה את המינוי השיפוטי. היה זה אחד משופטי בית הדין הארצי לעבודה שזימן אותה אליו, ושאל אותה אם תרצה לקבל את התפקיד. ביילין ייעד אותה לבית המשפט המחוזי בירושלים, לבית המשפט לעניינים מינהליים שבדיוק הוקם. ארד התלבטה, והחליטה ללכת לבית הדין לעבודה. לשכת עורכי הדין התנגדה, בגלל חוסר ניסיונה בתחום משפט העבודה, אך לא היתה זו הפעם הראשונה שמנכ"ל משרד המשפטים מתמנה לבית הדין הארצי - קדם לה צבי טרלו, שהיה מנכ"ל ואחר כך שופט בבית הדין לעבודה.
תרומתה השיפוטית של ארד התמקדה בפיתוח המשפט המינהלי במשפט העבודה. אלישבע ברק הביאה עמה את חובת תום הלב, ארד את כללי המשפט המינהלי, חובת שימוע, חובת גילוי והתערבות שיפוטית בהחלטת הרשות. "מה שבולט בפסיקות שלה זה שהיא מעמיקה מאוד בנושאים של מכרזים, משפט הוגן וזכות השימוע במקרה של פיטורים, הן בתחום הפרטי והן בתחום הציבורי", מאבחנת פרופ' פרנסס רדאי, מומחית למשפט העבודה, "היא יישמה בצורה טובה את העקרונות הללו. עם זאת, ארד לא היתה מעורבת או בעלת תפקיד מרכזי בפיתוח משפט העבודה הקיבוצי".
אופי קשוח
באשר למזג השיפוטי שלה, הדעות חלוקות. יש שמגדירים אותה עניינית ואדיבה, אחרים מצביעים עם נטייתה לרגוז על עורכי דין שלא מגיעים מוכנים לדיונים. "ארד מגיעה מוכנה לתיקים והיא מצפה מעורכי הדין שמופיעים מולה לאותה רמה של הכנה", אומרת עו"ד דפנה שמואלביץ, "היא לא רואה בעין יפה עורכי דין שלא מתייחסים באותה רצינות לתיק. אם יש לה הערות במהלך הדיון, הן נובעות בדרך כלל מכך שהיא מכירה את החומר יותר טוב מהמתדיינים. ההערות האלה במקומן. בית הדין הארצי הוא המקבילה של העליון, ואנשים צריכים להיערך בהתאם. אבל מעולם לא שמעתי אותה בהתבטאות שעוברת קווים אדומים".
"ארד היא כוחנית, שתלטנית, היא הגיעה ממנכ"לות משרד המשפטים עם כל יכולות הניהול שלה, ומהר מאוד השתלטה על העניינים", אומר עמית אחר לעבודה, "היה ברור לכולם שהיא תמונה לנשיאה בסופו של דבר, סניוריטי או לא סניוריטי. היא מקבלת מעט תיקים וגוררת אותם זמן רב. אחרי אלישבע ברק, היא שיאנית עיכוב התיקים בבתי הדין לעבודה".
האופי הקשוח, אומרים מבקריה, איננו מתבטא במישור ההתנהלות בלבד, אלא מחלחל גם לגישתה השיפוטית. "היא לא רואה את האנשים ממטר", אומר משפטן בכיר, "אלא רק את הנושא. זכויות אדם מעניינות אותה, אך רק כעניין עקרוני תיאורטי, והפרט הולך לאיבוד. אני מקווה שהיא תתרכך קצת, גם לטובת העובדים וגם לטובת המעבידים".
"צריך להיזהר מביקורת כמו זו שהושמעה על האגרסיביות והאמביציוזיות שלה", אומרת רדאי, "יכול להיות שהביקורת נובעת מתפישה סטראוטיפית שלא היתה נאמרת על גברים". מלבד השאפתנות המאפיינת אותה, ארד היא גם נעדרת גינוני מלכות. גם כשופטת בבית הדין הארצי לעבודה היא אינה נמנעת מלהכין קפה לעמיתיה, ולפעמים, כשצריך, היא גם תופסת מטאטא ומנקה את הלשכה.
עד היום, ארד קמה מאוהבת כל בוקר. היא מאוהבת בעבודה, כך חשה לגבי כל תפקיד שאותו מילאה בקריירה הארוכה שלה, וכך בוודאי היא תחוש גם ביחס לנשיאות בית הדין לעבודה. למעשה, זמן רב שארד מהווה הכוח הניהולי המשמעותי בצמרת בתי הדין. "היה ברור שנילי נושאת על כתפיה את בית הדין, היא מאוד דומיננטית", מאבחן מכר ותיק, "יכול להיות שעיגלו פינות, אבל המינוי שלה לנשיאה היה מתבקש".
במישור המערכתי, ארד מתנגדת למסקנות ועדת זמיר, שהמליצה שהיחסים בין בית הדין הארצי לעבודה לבין בית המשפט העליון יהיו במתכונת של ערעור, ולא רק של עתירה לבג"ץ כפי שנהוג היום. היא שואבת עידוד מפסיקותיו של בג"ץ בכמה מקרים, שקבע כי הפורום המתאים לדיון בסוגיות כמו שביתות הוא בית הדין, מאחר שאצלו המומחיות בנושאים אלה.
תומכת בשיתוף נציגי עובדים ומעבידים
היא תומכת גדולה בשיתוף נציגי העובדים והמעבידים בהרכבים השיפוטיים בבתי הדין, על אף התנגדות של חלק משופטי בתי הדין האזורים. לדעתה, בית הדין לעבודה מרוויח מהעובדה שיש לו את "ריח השדה".
אחד התחומים שבהם ארד מיעטה לעסוק, ושהיווה תחום עיסוק מרכזי של הנשיא היוצא, אדלר, הוא משפט העבודה הקיבוצי. האקטיביזם השיפוטי של אדלר בתחום זה היה מזן חדש, של השופט המגשר. בדרך כלל בישיבות ליליות בלשכתו, ביחד עם יו"ר ההסתדרות ושר האוצר, או נציגיהם הבכירים. אדלר היה הכתובת היחידה לטיפול בנושאים הללו בבית הדין לעבודה.
כעת תצטרך ארד לבחור אם להיכנס בנעליו גם בתחום הזה, או להותיר את הטיפול בנושא לשופטים שצמחו מלמטה, כמו ורדה וירט-ליבנה. "אנשים לא יודעים, אבל מחוץ לאור הזרקורים של הגישורים המתוקשרים בין ההסתדרות לאוצר", מאבחנת עו"ד דפנה שמואלביץ, "ארד מזמנת ללשכתה בשעות אחר הצהריים צדדים לפתרון סכסוכי עבודה נקודתיים, כך שהעיסוק בגישור שיפוטי אינו זר לה".
איך היא תהיה כנשיאה? "מבחינת עורכי הדין זו עדיין תעלומה", אומר עורך דין ותיק, "נשיא נבחן במנהיגות. מצד אחד יש מגבלות תקציביות בלתי אפשריות, יש בעיות מיקום בחלק מבתי הדין, הבניין ברחוב שוקן בתל-אביב למשל הוא בושה. צריך לנהל מערכה פוליטית מול נשיאת העליון, שר המשפטים, לשכת עורכי הדין, ליצור הרמוניה. יש קרב סמוי על מידת ההתערבות של בג"ץ בהחלטות בית הדין. הנשיאים הקודמים, בר-ניב וגולדברג, נאבקו בגלוי נגד בג"ץ. אדלר יותר השלים עם ההתערבות ויצר דו-קיום עם העליון. אדלר היה מצוין ביחסי אנוש, אבל מצד שני הוא היה דג קר - כשהיה צריך לחתוך, הוא חתך בלי חשבון. זה לא פשוט".
פסקי הדין הבולטים של ארד
חובות ועדות החריגים: על ועדות החריגים של קופות החולים מוטלת חובה לנהל פרוטוקול, לנהל את החלטותיהן, לגלות מידע מהותי למי שהוועדה דנה בעניינו, לעיין במסמכים, להיות מיוצג ולנהוג בסבירות (עע 1091/00)
זכות טיעון וחובת שימוע: במסגרת הליך השימוע יש לאפשר לעובד זכות טיעון ראשונית ומשנית, ככל שקיים מידע נוסף בעניינו. חובה זו חלה גם על הרשויות וגופים מעין-שיפוטיים הדנים בעניינו של מבוטח או עמית, כולל ועדות מטעם חוק הביטוח הלאומי (עע 456/06)
זכות עיון בפרוטוקולים: לעובד יש זכות לעיין במסמכים שעמדו ביסוד החלטת האוניברסיטה, כולל פרוטוקולים של ועדות בדיקה, ועדים שהופיעו בפני הוועדה, כחלק מזכות הטיעון נגד החלטה שהתקבלה בעניינו (עע 185/04)
רפואה משלימה: התייחסות מקיפה ראשונה בפסיקת בתי המשפט לטיפולים מתחום הרפואה המשלימה, וזכאותם של נפגעי עבודה, לפי חוק הביטוח הלאומי, לשירותים רפואיים מסוג "ריפוי" ו"טיפול רפואי" מתחום הרפואה המשלימה (עבל 419/06)
שכר חורג: עובדים בכירים בגופים ציבוריים כגון עיריית בת ים, עיריית רחובות ומפעל הפיס חויבו להחזיר סכומים ניכרים ששולמו להם במסגרת הסדרי שכר ופנסיה חריגים, בלא אישור הממונה על השכר באוצר. הסכמת המעסיק לתשלום שכר חורג אינה מקימה זכות לקבלת השכר החורג (עע 1381/01)
הסדר הבראה ברשויות: לעובד זכות לקבל את שכרו המלא ולרשויות המקומיות אסור להלין את השכר. על המדינה מוטלת אחריות-על לפיקוח על התנהלות השלטון המקומי. גם המשבר ברשויות המקומיות איננו מצדיק ביטול מלא של פיצויי ההלנה (עע 1242/04)
קבלני כוח אדם: מעסיק בפועל של עובדי כוח אדם רשאי להפסיק את התקשרותו עם העובד במהלך 9 החודשים הראשונים, כדי שלא ייאלץ לקלוט אותו כעובד. לאחר 9 חודשים יהפוך העובד לעובד קבוע של המעסיק בפועל (עע 472/09)
העסקת עובדים זרים: לאחר שבביקורת פתע נמצאו עובדים זרים מתגוררים בערימת קרטונים, משטחי עץ וניילונים מתחת לאדמה, הוטלה אחריות פלילית גם על התאגיד המעסיק, מאחר שהועסקו ללא היתר, ללא ביטוח רפואי, ללא חוזה עבודה בשפתם ומבלי שנמסר להם פירוט שכרם (עפ 13/07)
משמעות המונח עובד: משמעות המונח עובד במשפט העבודה הורחבה במספר פסקי דין, לאור התפתחות תבניות העסקה לא שגרתיות. גם במצבים שבהם ההתקשרות איננה מוכרת כיחסי עובד-מעביד, ניתנות זכויות מתחום משפט העבודה המגן והביטחון הסוציאלי, אף לקורבנות סחר בנשים או לעוסקות בזנות מבחירה (עע 274/96, עע 112/02, עע 247/07).
רזומה
אישי: הנשיאה הנכנסת של בית הדין הארצי לעבודה, השופטת נילי ארד, נולדה בקריות בדצמבר 1943. נישאה והתגרשה בגיל צעיר. יש לה שני ילדים - אחד מהם הוא עו"ד מוטי ארד - ושישה נכדים.
מקצועי: החלה בלימודי משפטים לאחר גירושיה. לפני כן עבדה כעיתונאית פרילנסרית ב"לאשה" וב"ידיעות אחרונות", ובמסגרת זו פירסמה כתבות וראיונות מגזיניים. התמחתה אצל הנשיא הראשון של בית הדין הארצי לעבודה, משה בר-ניב, ובמשרד ארווין שמרון. אחרי כמה שנים כעורכת דין בשוק הפרטי, הצטרפה לפרקליטות.
תפקידים בכירים: שימשה מנהלת מחלקת הבג"צים במשך 8 שנים, החליפה בתפקיד את דורית ביניש; מנכ"לית משרד המשפטים - המנכ"לית הראשונה במשרד ממשלתי כלשהו - במשך 4 שנים; והחל ממאי 2000 מכהנת כשופטת בית הדין הארצי לעבודה - לאחר שנענתה להצעתו של נשיא העליון דאז אהרן ברק להתמנות לשופטת.
מחוץ לתפקיד: ארד חובבת נסיעות בעולם. בשנים האחרונות היא מקפידה לנסוע במסגרת טיולים מאורגנים לפינות נידחות בגלובוס, אפריקה, אנטארקטיקה, אלסקה, לפעמים ביחד עם אחד מנכדיה הבוגרים.