ועדת החוקה של הכנסת דנה בשבוע שעבר בהצעת החוק להבניית שיקול-הדעת השיפוטי בגזירת עונשים. מדובר בהצעת חוק מ-2006, המבוססת על המלצות דעת הרוב בוועדת גולדברג מ-1997, שקראה להגדיר "עונשים סטנדרטיים" במגוון עבירות פליליות, לצד העונשים המרביים הקבועים בחוק, וכן רשימת קריטריונים להחמרה ולהקלה, שבאמצעותם יוכל כל שופט לסטות במקרה ספציפי מהעונש הסטנדרטי.
כל 3 שרי המשפטים האחרונים תמכו, איש בדרכו, בהצעה. אלא שהן חיים רמון, הן דניאל פרידמן והן יעקב נאמן חשפו את האג'נדה האמיתית העומדת מבחינתם מאחורי ההצעה: לא הבניה של ענישת נאשמים שהורשעו בדינם, אלא החמרה בענישה.
במידה מסוימת, כך רואה זאת גם יו"ר ועדת החוקה הנוכחי, ח"כ דוד רותם, המבקש להעביר את הצעת החוק, העומדת לפני קריאה שנייה ושלישית, אף שכנראה לא במושב הנוכחי.
מחיר כלכלי
במערכת הפוליטית תמיד נשמעו קולות הקוראים להחמרת הענישה מצד בתי המשפט; מצד אחד, השופטים הפוסקים לעתים עונשים שנראים קלים הם מטרה תקשורתית קלה; מצד שני, קריאה להחמרת הענישה וליד קשה כלפי עבריינים זוכה אוטומטית בתמיכה בדעת הקהל.
לא בטוח שכל מי שקורא להחמרה כללית בענישה מבין את המשמעויות של קריאתו. המשמעות המיידית, המתחייבת, של החמרה בענישה היא הגדלה משמעותית באוכלוסיית האסירים בישראל. פשוטו כמשמעו - השמת אחוז גדול יותר מתושבי המדינה, בכל רגע נתון, מאחורי סורג ובריח.
לצעד כזה יש משמעויות כלכליות ניכרות, ועוד יותר מכך - משמעויות ערכיות-חברתיות, שיש לברר היטב לפני שמקבלים החלטה בעניין.
חלק מהקוראים להחמרה בענישה נוהגים להביא את המצב הנהוג בארה"ב כדוגמה התומכת בטיעוניהם. בחלק ממדינות ארה"ב חוקק חוק "פסילה שלישית - החוצה", כלומר עונש של מאסר עולם (או עונש מקביל, שפירושו עשרות שנים בכלא) בהרשעה שלישית. השופטים פועלים במקרים רבים על-פי נוסחאות לקביעת עונשים, שאינן מותירות בידם כמעט שיקול-דעת כלשהו, ומחייבות אותם לגזור עונשים דרקוניים גם בעבירות פעוטות יחסית.
מחיר חברתי
מי שרואה בארה"ב מדינה שראוי לקחת ממנה דוגמה בתחום הענישה, ראוי שיידע את הנתונים הבאים: בישראל גדל מספר האסירים בכל שנה. נכון לשנת 2007 היו בבתי הכלא 11,800 אסירים פליליים ו-9,300 אסירים ביטחוניים. מספר האסירים הפליליים ב-2002, למשל, עמד על 8,900 בלבד.
ועדיין, שיעור האסירים בישראל הוא מזערי לעומת זה שבארה"ב: אחוז האסירים מהאוכלוסייה בישראל עומד על פחות מ-0.3%, אסיר לכל 350 תושבים. בארה"ב, שיעור גדול בהרבה מצוי מאחורי סורג ובריח - 0.75%. נכון לסוף 2008, 2.3 מיליון תושבים בארה"ב חיים בבתי-הכלא בכל רגע נתון, ומספר האנשים המצויים בפיקוח רשויות הכליאה הגיע ל-7.3 מיליון איש, אחד מכל 31 תושבים בגירים.
החמרה בענישה פירושה הגדלת מספר האסירים בבתי-הכלא, פירושה הגדלת מספר הסוהרים, התקציבים למזון, ביגוד, חימום וכל צורכי המחייה של האסירים.
אך יותר מכך - פירושה שכחברה, החברה הישראלית בוחרת להפנות עורף ליחס ההומני המתבקש כלפי כל אדם, ואפילו הורשע בעבירות פליליות, ולהגלות למושבות-מצורעים את "האחרים". המחיר החברתי הזה הוא כבד מנשוא.
ואגב, הענישה הדרקונית בארה"ב לא הביאה לשוויוניות רבה בגזירת עונשים: רוב מוחלט מהאסירים בארה"ב הם שחורים, בעוד שחלקם באוכלוסייה הכללית עומד על 13% בלבד.