כמה שיותר חדשות רעותכל ישראלי באשר הוא יכול לבחון את עברו הצרכני בכל נקודת זמן בחייו, ולמצוא כי המצרך שבו הוא הוזן הכי הרבה במהלך ימיו על פני אדמת הקודש הזאת - אחרי אוויר, מים ואור שמש - הוא חדשות.
כבר לפני 20 שנה היה הישראלי הממוצע צרכן החדשות הגדול ביותר של העולם המערבי. עם כניסת הטלוויזיה המסחרית והרב-ערוצית ומהפכת האינטרנט, מי שחשב שהעניין ישתנה - התבדה בגדול: העניין דווקא התעצם באופן מעורר השתאות.
הבה ונעשה רשימת מכולת זריזה:
לפחות מיליון ישראלים ביום, אם לא יותר, קוראים בכל יום עיתון ארצי (שאינו מגזרי); כ-3 מיליון משתמשים ייחודיים (ללא ניכוי חפיפה) נחשפים בכל יום לאתרי אינטרנט שמה שמוביל אותם הוא חדשות (ynet, וואלה, mako, נענע10, nrg, הארץ).
בערוץ 2 משודרות מדי יום כ-4 שעות חדשות ואקטואליה (מבזקים בבוקר ובלילה; מהדורה ראשונה; "שש עם"; "תוכנית חיסכון"; המהדורה המרכזית; ותוכניות כמו "אולפן לילה" ו"נדבר על זה בבית"), עם רייטינג יומי מצטבר של כ-70% - המתורגם לכ-1.7 מיליון איש (ללא ניכוי חפיפה).
בערוץ 10 משודרות מדי יום כ-4.5 שעות ומעלה חדשות ואקטואליה, ובהערכה גסה כ-35 נקודות רייטינג מצטברות ו-850 אלף איש. ערוץ 1 גם הוא משופע חדשות ואקטואליה.
כולנו נחשפים לרדיו בתדירות משתנה, ושומעים בכל התחנות - ארציות ואזוריות - חדשות בכל שעה. בחרת רשת ב' או גלי צה"ל, להן נחשפים יחד כ-52% מהישראלים בכל שבוע? שמעת חדשות מסביב לשעון.
הבנתם את הנקודה. כל ישראלי ממוצע, אלא אם ברח לצימר מרוחק בגליל, ניתק את כל אמצעי המדיה שמקיפים אותו ונעל הרמטית את הדלת מבפנים ל-24 שעות - ייחשף לחדשות לפחות פעם ביום. בין אם מבחירה ובין אם לאו.
ומהו תפקיד החדשות? ליידע, לחשוף, ובתקווה - לעזור בעצם כך לשפר את המצב. פונקציה אורגנית בהווייתנו הדמוקרטית. והנה, לפחות למראית-עין, ככל שאנו צורכים יותר חדשות - נדמה כי מצבנו רק הולך ומידרדר: בעלים רוצחים נשים, אמהות רוצחות את תינוקותיהן, שיכורים דורסים את ילדינו, הפוליטיקאים מושחתים ואטומים, ופערי השכר במשק מתרחבים כמו בטנו המדושנת של אהוד ברק.
איך זה שישנה קורלציה בין כמות הדברים הרעים שקורים במדינה, לבין כמות החדשות שאנו צורכים? האם זה לא היה אמור להיות ההפך? האם, באיזושהי מרקחת קוסמית מרושעת, נוצר מצב שמשנה לשנה אנו יוצרים יותר ויותר חדשות רעות, כדי למלא את בלון המדיה המשתכלל ומתנפח כל הזמן?
פעם, חדשות רעות במיוחד היו הופכות ל"אירוע תקשורתי" של ממש. כזה המהדהד שבועות וחודשים בשיח הציבורי. ההורים שלנו עוד יודעים לספר בפרוטרוט על השוחד של ידלין; או להזדעזע כשהם נזכרים ברצח דני כץ, כמעט כמו כששמעו עליו בראשונה.
האם אנחנו, בעוד 20 שנה מהיום, נוכל רובנו להיזכר לאיזה פוליטיקאי נקשרה פרשה בשם "הבית בכרמיה", או כמה מבני משפחת אושרנקו נרצחו? סביר להניח שלא.
פעם, כשהיתה הרבה פחות מדיה, היינו נותנים כבוד לחדשות. סברה ושתילה הוציאה אותנו לכיכר מלכי ישראל, אורון ירדן הוריד מטר של דמעות מכל המדינה, ויסות מניות הבנקים עורר בנו זעם לא כבוש. היום? כותרת חדשה על חקירת אולמרט תביא במקסימום להרמת גבה ומשיכת כתפיים. הרצח התורן יגרור צקצוק, או לכל היותר ליהוג זריז עם נהג המונית.
כיכר השוק ריקה
פעם היינו נותנים כבוד לחדשות. "שקט, נותנים חדשות!", היו מהסים אתכם כשהאות של קול ישראל הפציע לביקורו השעתי. היום, וזה כנראה חלק רציני מהשאלה לעיל, החדשות הן ברוב הזמן רעש לבן ותו לא.
יש מי שיאמר על הדילמה הזו כי בורות היא ברכה. ברור, שככל שיש מספר גדול יותר של אמצעי מדיה, בעיקר כאלה עם אופי משוכלל - לנו יש כלים טובים יותר לנהל את חיינו בארץ הזו. אך לפעמים, מרוב עצים חדשותיים, לא רואים בכלל מה קורה פה באמת.
קחו למשל את הנושא ההולך ומחריף של היעדר מנהיגות פוליטית - תופעה שמתרחשת בכל הדמוקרטיות המערביות, לא רק אצלנו. מנהיג אמיתי, סוחף ומאחד כבר כמעט שאי-אפשר למצוא. האחרון, אחד ברק אובמה, היה כנראה מנהיג לרגע, מופע רוק חד-פעמי שסחף את 2008. וגם זה, יש להזכיר, נכפה על אמצעי המדיה הקונבנציונליים, מתוך תנועה עממית ושימוש מושכל במדיה החברתית.
פוליטיקאים נוטים להלין על הביקורת המוטחת בהם. לשיטתם, הגעגועים לסיר הבשר המנהיגותי של שנותיה הראשונות של המדינה הוא מזויף. הפוליטיקאים של אז, הם יאמרו, היו מושחתים, קטנוניים, אגואיסטים ובכלל חדלי אישים, לא פחות מאיתנו. אולי יותר.
כנראה שיש בכך צדק מסוים. יכול להיות, שככל שיש יותר מדיה, יש פחות מנהיגות. אפשר לדמות את זה לטכנולוגיה שבה אנו משדרים. אם פעם היו מצלמים מספר דקות של פוליטיקאי במצלמת פילם, עצם "נדירות" המצרך הויזואלי היתה הופכת אותו מסתם פוליטיקאי, ל"מדינאי" של ממש. לא היתה מדיה שחיה אותו 24 שעות ביממה, חשופה לכל הדלפה, לכל אמירה מטופשת, לכל היסוס ועכבה, לכל טעות - גדולה כקטנה. מדיה שהופכת אותו, כסוג של "מוצר", לחסר ערך כמעט.
להיות פוליטיקאי במציאות התקשורתית דהיום זה כמו לחיות בבית "האח הגדול", תחת מצלמת HD משוכללת, 24 שעות ביממה. כל הפצעונים, הקמטים והשערות הסוררות שבתפקודך חשופים. אתה נגיש - הווה אומר מעמדך אינו מורם מעם יותר. לעתים תהיה שטיח ניגוב הרגליים שלנו בדרך שלנו לצריכת אייטם חדשותי אחר.
צרכן המדיה החדש הוא יצור אגואיסטי הרבה יותר מזה של פעם. בעבר, החדשות גייסו מצב -וח לאומי, מעורבות וערבות הדדית. הצרכן החדש משתמש במידע בעיקר לצורכי עניין, כמובן.
חדשות הן בידור כמו שבידור הוא חדשות; ויותר לתועלות אישיות מאשר לכאלה כלליות. ספרו לי בבקשה מאיזה פקק להימנע הבוקר כדי שאדע מאיפה לנסוע, מהו מזג-האוויר כדי שאתלבש נכון, מה אמרה ועדת ששינסקי כדי שאקנה או לא אקנה מניות גז, ובאיזו עיר רוצחים הכי הרבה כדי שאגור הכי רחוק משם שאפשר.
פוליטיקאי, אם אראה אותו בשוק, לא יגרור ממני מחיאות כפיים, ובטח שלא אתאמץ כדי לזרוק עליו עגבניה. אני שווה-נפש לגביו. ולצאת לכיכר להפגין? דברו איתי כשגלעד שליט יציין 2,000 ימים בשבי, ואם אין "מאסטר שף" באותו יום, יש מצב שאקפוץ. אבל ממש לקצר.
הפואטיות המפוקפקת של אייל שני והזעזוע מאם שחנקה את בנותיה מסתכמים אצל רובנו באותו מספר מילים של סטטוס קצר בפייסבוק. מאוד יכול להיות שחלק ניכר מאזרחי הדורות הבאים כבר יתקשה למצוא את ההבדלים בין השניים.
