מבחן התוצאה. זהו המבחן שהחברה הישראלית למדה לקדש.
אהוד אולמרט חשוד בשחיתות, כן, אבל במבחן התוצאה הוא ראש הממשלה הכי טוב שהיה פה מזה שנים.
כולנו הרי לוחשים את זה לעצמנו מדי פעם.
כבר בטירונות שואלים אותך שתי שאלות: האם עמדת בזמנים, והאם עמדת במשימה. הדרך? מה זה חשוב.
תשאלו את אהוד ברק ש"סחב" ג'יפים מגדודים אחרים, או שניתק את מכשיר הקשר באמצע מדינת אויב כי לא הסכים עם המפקדים שקראו לו לסגת. בסוף הוא עמד במשימה, בסוף הוא החייל המעוטר ביותר בצה"ל.
זהו הסיפור של קופת-חולים מאוחדת. אותה קופת שרצים עליה קראתם השבוע בדו"ח מבקר המדינה, היא קופת-החולים היחידה שצפויה לסיים את שנת 2010 באיזון תקציבי.
זו גם אותה קופה ששנה אחרי שנה מובילה בסקר שביעות-רצון מצד מבוטחי הקופות. כי במבחן התוצאה, המאוחדת המשוחדת עמדה במשימה העיקרית שהציב חוק ביטוח בריאות ממלכתי לקופות-החולים: איתנות פיננסית ושירות רפואי איכותי.
מינהל תקין? מפריזים בחשיבותו. הרי שנים שקופות-החולים, לא רק מאוחדת, מעסיקות מאכערים שיגייסו עבורן מבוטחים חדשים בניגוד לחוק. מבקר המדינה כתב על זה ב-2002, אחר-כך ב-2006, אבל עולם כמנהגו נוהג.
בואו נדבר באמת על מינהל תקין. אנחנו אוהבים לרטון על מה שמכונה "שלטון הפקידים", אבל אילו היה כזה שלטון במאוחדת - למבקר המדינה לא היתה עבודה היום. כי מיהם הפקידים שכל-כך עושים את המוות לגופים הציבוריים? אנשי הכספים, מבקרי הפנים והיועצים המשפטיים.
במקרה של מאוחדת, כמעט כולם היו חלק מהחגיגה. מבקר הפנים, דוד סומך, נהנה מעלות שכר בגובה 80 אלף שקל בחודש, והוא נמנע מעיסוק בסוגיות הקשורות למנכ"ל; ואילו איש הכספים גיל חיימוביץ' חתם על כל ההוצאות המוזרות והמושחתות, בטענה שהוא בסך-הכול "קופאי".
ככה אנחנו אוהבים את הפקידים: צייתנים, נשמעים, מבצעים מדיניות ולא מתווים אותה. ככה זה עבד במאוחדת, ועכשיו אנחנו נרעשים.
באוגוסט 2006 התלבטנו כאן ב"גלובס" האם לפרסם את המקרה הבא: קופת-חולים מאוחדת מחזיקה מחסן פרטי של תרופות יקרות מחוץ לסל, והיא מנפקת אותן בחינם ללא קריטריונים ברורים, ללא רישום וללא האישור הדרוש ממשרד הבריאות. גולת הכותרת: מי שזכה לאספקה שוטפת של תרופות בחינם הוא מנכ"ל הקופה דאז, עוזי סלנט, שביקש לסייע לבתו חולת הסרטן, שהלכה לעולמה בינתיים.
מהרגע הזה שמנו בצד את המינהל התקין.
ניסינו להתחלף עם המנכ"ל, לשאול את עצמנו מה אנחנו היינו עושים אם זאת היתה הבת שלנו. מהר מאוד התשובה התבהרה: היינו עושים הכול, מה שאפשר. יכולנו לישון בשקט אם לא היינו מפרסמים אז את הסיפור. כמעט שעשינו זאת למען האמת. אבל פרסמנו את הסיפור, כי הוא לא היה על אבא שגנב תרופות בשביל הבת שלו, אלא על קופת-חולים שמנהלת מערך של תרופות במחתרת, בהסתר, תוך אפליית מבוטחים אחרים.
אם אנחנו או אחרים היינו מתעלמים מאותם מקרים בודדים שלא שיקפו אז את התמונה הכוללת שעולה היום מדו"ח המבקר, אולי לא היינו מגיעים היום לאותו פאזל מכוער של שחיתות.
זה היופי במינהל תקין: הוא לא עוסק בשאלות של מוסר או במבחן התוצאה, הוא עוסק בדרך. והדרך לעתים משעממת, כובלת ומרגיזה כמו הפקידים שמובילים אותה, אבל היא הדרך היחידה שלא תגרום לכולנו ללכת לאיבוד בים שחיתות סמיך ועמוק, שכל אחד מאיתנו עשוי לטבוע בו.
