כשסטיב אדלר היה סטודנט למשפטים באוניברסיטת קורנל בארה"ב, הוא נהג לנסוע, במסגרת אחד הקורסים שלמד בדיני עבודה, בכל שבוע למפעל אחר, כדי להכיר את עולם העבודה באופן בלתי אמצעי. באחד השבועות נסעו הסטודנטים למכרה פחם, כזה המזכיר את המכרה בצ'ילה שבו נתקעו עשרות כורים לפני חודשים אחדים.
"ירדנו למטה-למטה", נזכר אדלר השבוע, קרוב ל-50 שנה לאחר האירוע, "וזה היה מפחיד. עד היום אני בפחד כשאני חושב על מה שהיה שם. היום לא הייתי חושב לעשות את זה בכלל".
חוויית המפגש עם הכורים נחרתה בלבו. אחרי סיום לימודיו התקבל אדלר לעבוד במסגרת הממשל הפדרלי כמפקח על התארגנויות עובדים. הוא עבד בוושינגטון במשך שנה, ואחר-כך עוד שנתיים בקליפורניה. פעם אחת שאל המנהל את המפקחים הצעירים מי מתנדב לנסוע לטקסס למשך חודשיים לצורך משימה מיוחדת. מי שנוסע, מקבל 100 דולר ליום על חשבון הוצאותיו. עבור אדלר הצעיר, באותם הימים במיוחד, מדובר היה בסכומים ניכרים.
"אז אמרתי שאני נוסע", מספר אדלר. "הגעתי לטקסס, ואמרו לי שיש תיק אחד מאוד בעייתי שאותו אני אחקור. יש תחנת טלוויזיה, שארגון עובדים רצה להגן על זכויות העובדים בה, ויש טענות. התחלתי לחקור, ובאמת המעסיק רצה להכשיל את העובדים, ולקח לי זמן להבין למה במשרד שלנו בטקסס אף אחד לא רצה לחקור, ובוושינגטון היו צריכים לבקש מתנדבים".
תחנת הטלוויזיה, מתברר, היתה בשליטתו של נשיא ארה"ב, לינדון ג'ונסון. "אבל לי לא היה אכפת. אמרתי להם שאני לא חושש מאף אחד, ומה שיהיה יהיה. ובאמת, הצעתי להם להגיש תביעה גדולה נגד אותו מעסיק".
עשרות שנים לאחר הפרשה ההיא, פרש השבוע סטיב אדלר מכהונתו בת 13 השנים כנשיא בית הדין הארצי לעבודה, והותיר את הזירה לנילי ארד, הנשיאה החדשה.
אדלר נודע בציבור, במעגלים רחבים בהרבה מאלה העוקבים אחר משפט העבודה, כמגשר הלאומי - זה שראשי ההסתדרות והאוצר יושבים בלשכתו בשעות הקטנות של הלילה, בלילות שלפני פרוץ שביתה גדולה במשק, והוא דוחף אותם לפשרה שתאפשר למשק להימנע משביתה, מצווי מניעה ומערימות אשפה ברחובות.
דווקא כשמילא את התפקיד הזה, שאינו בדיוק במסגרת ההגדרה השיפוטית, יצא ממנו המיטב שיש בשופט - מי שרואה לנגד עיניו את התוצאה הטובה ביותר האפשרית, ומוביל את הצדדים לשם, תוך הותרת הנהלים וסדרי הדין בצד.
בראיון לרגל פרישתו אומר אדלר ל"גלובס" כי בישראל לא שורר קפיטליזם חזירי, כפי שזה תואר בשנים האחרונות, וכי ההגנה שלה זוכים העובדים גדולה לאין שיעור מזו הנהוגה בארה"ב ואף בחלק ממדינות אירופה.
אג'נדה של שיתוף-פעולה
"זה קצת עצוב לפרוש", אומר אדלר. "אני אוהב את העבודה שלי ומרגיש שאני עדיין בשיא העשייה. מצד שני, אני יודע שיש חוזה עם המערכת שבגיל 70 אני צריך לפרוש, אז אני משלים עם זה. בקושי - אבל משלים עם זה".
- יש פסקי דין שאתה חש שעדיין לא נתת, הלכות חדשות שלא הספקת לקבוע?
"כן, בדיוק כך. מצד אחד, היו הרבה פסיקות חשובות והלכות, ועשיתי הרבה, ויש לי הרבה סיפוק; אבל מצד שני, יש נושאים שנשארים במצב שיש הרבה לעשות. למשל הנושא של חופש ההתארגנות. בשנים האחרונות פתאום התעוררו לחיים כמה ארגוני עובדים, בא לעולם ארגון קטן בשם 'כוח לעובדים', והתחילו לארגן עובדים. התחלנו לתת פסיקה עקרונית, קבענו עקרונות לעתיד, אבל זו רק ההתחלה".
- אומרים על בית הדין לעבודה, ובמיוחד בתקופתך, שהוא בית משפט עם אג'נדה. הוא אינו ניטרלי בין המעסיקים לבין העובדים.
"כשאני מסתכל במבט לאחור, באמת בשנים שאני נשיא וגם שופט, יש מה שהיית קורא אג'נדה לבית הדין. אבל השופט קובע לפי החוק, לפי ההסכמים הקיבוציים, לפי התקדימים. באופן ניטרלי, הוא לא בעד העובדים, לא בעד המעסיקים. אבל בהרבה מקרים היו סוגיות חדשות בענייני עבודה, מאחר שהיו כל-כך הרבה שינויים במשק. אז השופט ובית הדין צריכים להתמודד עם השאלות ולקבוע נורמות נכונות למשק של היום".
- מה האג'נדה שלך?
"עיקרון אחד זה החשיבות של האיש הבודד כפרט. הכול הולך מסביב לאדם הבודד כפרט והזכויות שלו. עיקרון שני זה היציבות במקום העבודה והחשיבות של יחסי העבודה. יש שני מודלים ביחסי עבודה, המודל של שיתוף-פעולה, שזה מודל האירופי, בגרמניה למשל; ומודל אמריקני של כאסח, של התנגשות בין העובדים למעסיקים. תמיד העדפתי את מודל שיתוף-הפעולה. הוא יותר מתאים לישראל שהיא מדינה קטנה, ויותר טוב ונכון לישראל כמדינה קטנה להתמודד בשוק גלובלי עולמי גדול וחזק אם יש אחדות בין העובדים והמעסיקים".
לפעמים, אומר אדלר, הוא יכול לעצום את העיניים ולראות בעיני רוחו אירועים שקרו לפני 50 שנה, ממש כאילו קרו אתמול. חוויות שנטמעו בו הפכו אותו למי שהוא. "כשהייתי ילד", הוא מספר, "במקום ללכת למחנות קיץ, הייתי הולך למפעלים ולמשרדים בניו-יורק כדי לעבוד. גרנו בניו-יורק, והענף הכי גדול בתעשייה שם היה אז ביגוד. 600 אלף איש עבדו אז בביגוד, היום אולי יש 5,000. והייתי עובד במפעל סוודרים, או במפעל לייצור בגדים".
- אני מבין שלא הגעת ממשפחה של בעלי אמצעים.
"נכון, אני ממה שנקרא משפחה של אנשים עובדים, לא מכסף. אחר-כך הגעתי לאוניברסיטת קורנל, שנחשבת כפקולטה ליחסי עבודה הטובה בעולם, והיא נוטה להבין את ארגוני העובדים. אחר-כך, באוניברסיטת קולומביה, זו נחשבת הפקולטה של וול סטריט, אז הייתי קצת זר שם. אבל בקורנל שמרו על זכויות העובדים וזכותם להתארגן, כך שאפשר שנכנסתי לתפקיד של שופט עם אוריינטציה של הבנת זכויות העובדים".
כשאדלר הגיע ארצה, משפטן בתחום העבודה עם תפיסה אנגלו-סקסית, הוא פנה לנשיא בית הדין הארצי לעבודה, השופט צבי בר-ניב. "הוא קיבל אותי לעבודה", אומר אדלר, "כי הוא העריך את הניסיון שלי מארה"ב. הוא, בחוש ההומור הטיפוסי שלו, אמר לי - 'אני אתן לך תואר ממש יפה, אתה תהיה הממונה על מחקר והדרכה בבתי הדין לעבודה'. בפועל, הוא רצה שאני אקים את מערכת פסקי הדין לפרסום, לפי שיטת האינדקס האמריקנית. זה היה חידוש, ובלי לדעת הרבה עברית התחלתי להיות העורך של כרכי פסקי הדין (פד"ע). באותו זמן היו לי 3 תפקידים - אחד בבית הדין, השני מתמחה במשרד העבודה, והשלישי עוזר הוראה בפקולטה ליחסי עבודה באוניברסיטת תל-אביב".
"שוק תחרותי הוא אכזרי"
- הכלכלה הישראלית תוארה בשלב מסוים כ"קפיטליזם חזירי". אתה מקבל את ההגדרה הזו?
"אני דווקא חסיד של השוק התחרותי. השוק התחרותי זה מעבר חופשי של הון, מצרכים ועבודה. במובן מסוים השוק התחרותי הוא די אכזרי, זה נכון, זה עצם העניין - אחד עובד מול השני.
"רוב המעסיקים שיושבים איתנו כנציגי ציבור בבתי הדין לעבודה, אומרים שאחד הנכסים הגדולים ביותר זה העובדים, הם רוצים להתנהג בצורה נכונה כלפי העובדים. יש מעסיקים שמאמינים שכדי להוציא כמה שאפשר מהעובדים הם צריכים להיות אכזרים וקשים וללחוץ. אבל חלק גדול לא מאמינים בזה, חלק גדול מהמעסיקים הנאורים והמודרניים לדעתי מאמינים שאם הם מתייחסים יפה לעובדים, אז הם יוציאו את המקסימום מהעובדים. אבל אין ספק שנתקלנו במפעלים בארץ שהמעסיקים הם די אכזריים".
- הקפיטליזם בישראל הוא יותר אכזרי מזה שקיים במדינות אחרות?
"אני חושב דווקא שבהשוואה לארה"ב, בישראל המעבידים יותר רכים וטובי לב. בארה"ב אין למעביד בעיה להגיד לעובד אתה מפוטר ויש לך 10 דקות לצאת מהמפעל, ואז אתה מפסיד את זכויות הפנסיה. אני מלמד בקורנל חודשיים בשנה, וראיתי מקרים כאלה. בישראל זה היה קשה לרוב המעסיקים. המעסיקים בישראל הם בגדול יותר טובים, היחס יותר טוב לעובדים ממעסיקים בארה"ב".
- המסקנה הזו נכונה גם מעבר לשוק העבודה, בתחום המאקרו-כלכלה?
"ברמת המקרו אולי לא הייתי אומר שהמצב יותר מדי טוב, אבל בוודאי יותר קשה לפטר עובד בישראל. עובד מקבל יותר זכויות בתחום הביטחון הסוציאלי, יש ביטוח רפואי שאין בארה"ב לעובד מפוטר, יש הבטחת הכנסה. בארה"ב ההתנהלות של הרבה חברות היא פשוט אכזרית כלפי עובדים".
- אז אתה לא מקבל את ההגדרה של קפיטליזם חזירי.
"אני לא מקבל את ההגדרה. אני חושב שהמשק בארץ די רך מבחינה ניהולית. יחסית מגוננים על העובד. המודל שלנו דומה למודל האירופי, בכמה דברים הם יותר מגינים על העובדים, ובכמה דברים אנחנו יותר. יש למשל מדינות באירופה שלא משלמים בהן פיצויי פיטורים בכלל. אבל בגדול, אנחנו יותר דומים לאירופה".
- האם לדעתך בתקופתך כנשיא בתי הדין לעבודה עשו די כדי לשמר את מעטפת המגננה על העובדים ולסייע לשוק העבודה?
"אף פעם לא עושים די. שני שלישים ממשק העבודה אינם מאורגנים, ואם יש להם בעיה, אין להם למי לפנות. הם לא יכולים לפנות להסתדרות. המקום היחיד שאליו הם יכולים לפנות הוא בית הדין. וכך בית הדין הוא המגן, הוא זה המבטיח לעובדים האלה את היכולת להשיג את הזכויות שלהם.
"ברוב המקרים אין כמעט אגרה, ואנחנו פיתחנו גם שיטות של יישוב סכסוכים בדרכים אלטרנטיביות, שזה, במילים פשוטות, פישור, גישור והערכה מוקדמת. אבל מה שלא הצלחנו לעשות זה לייעל את ההליכים. עדיין, מי שפונה לבית הדין צריך לחכות חודשים, לפעמים שנה, עד שהוא מגיע לשופט. היינו רוצים יותר שופטים, כדי לייעל את ההליכים".
יושבים עד שמגיעים להסכם
כאמור, מה שהביא לאדלר את תהילתו היתה יכולתו לגשר בסכסוכים קיבוציים מרכזיים במשק - במילים פשוטות, כאשר ההסתדרות הכריזה על שביתה גדולה, במטרה לשפר את תנאי השכר של העובדים במגזרים המאורגנים, בעיקר בשירות הציבורי.
"בסכסוכים הקיבוציים", מספר אדלר, "התפקיד הרגיל של בית הדין היה לנסות להחזיר את הצדדים למשא-ומתן. אם לא היינו מצליחים, אז בית הדין היה פוסק - היה נותן צו מניעה נגד השביתה, או שהיה נותן לעובדים לשבות.
"ב-1997 התחיל גל של מגה-שביתות, עם תחילת ההפרטה של המגזר הציבורי, הסכסוכים בין נתניהו ופרץ והפרטת הנמלים והפנסיות. אז התחילו להגיע פניות, בדרך-כלל אחר-הצהריים, וקבענו דיונים לערב. המדינה וההסתדרות היו מוכנות להילחם שבוע-שבועיים ולסגור את הנמלים ואת שדות-התעופה, עד שאחד יכריע את השני, וזה היה גורם נזק אדיר למשק".
- כאן החל התפקיד המיוחד שלקחת על עצמך.
"הזמנו את האנשים בערב ושמענו את הצדדים. הכול היה חדש בשבילנו, זה היה סוג חדש של סכסוך. היו מגיעים לכאן יו"ר לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים, יו"ר ההסתדרות, לפעמים שר האוצר, יו"ר לשכות המסחר והוועדים הגדולים. שמענו את המעסיקים שאמרו ששנים עבדו כדי לבנות את העסקים שלהם, וכאן במריבה הזאת הורסים להם את כל העבודה. היום, במשק גלובלי, ייקחו את כל העבודה לחו"ל. היינו במצב שהיינו צריכים להחליט.
"שופטים אחרים הסכימו אתי שיש אחריות ציבורית על בית הדין ליישב את הסכסוך. ראינו שבית הדין יכול לעזור ליישב את הסכסוך. הייתי לוקח אותם ללשכה ויושב איתם, בדרך-כלל עם שר האוצר או נציג בכיר, ועם יו"ר ההסתדרות. הייתי מחזיק אותם לפעמים עד 3:00 בבוקר, עד שהבינו שהם יכולים להגיע להסכם והיו מגיעים להסכם. זה הציל את המשק מפני נזק חמור מאוד. נכון שזה לא התפקיד של בית הדין, אבל אם לא היינו עושים את זה, אף אחד אחר לא היה עושה את זה".
- עמיתיך לבית הדין לעבודה תמכו בפעילות הזו שלך?
"בהתחלה כולם אמרו 'תנסה, אם תצליח, אז טוב'. הצלחתי, ואז היתה הבנה. המדד החשוב ביותר היה שבזמן אחת השביתות, של הנמלים ואחרי כן השביתה של המורים העל-יסודיים, פנו לבג"ץ. הבג"ץ החזיר אותם לכאן. קיבלנו מהם גיבוי והכשר".
- איך גורמים לשופטים להבין את חייהם של העובדים?
"אני למשל לקחתי כל שנה את השופטים שרצו, למפעל. מי שרואה את המפעל מבין יותר את הבעיות, גם של העובדים וגם של המנהלים. היינו הולכים למפעל, רואים מקום עבודה, יושבים ביחד עם הוועד ועם ההנהלה לשמוע מה הבעיות. זה מאוד חשוב".
- מה הן הבעיות של משק העבודה הישראלי בעיניך?
"יש בשוק הישראלי כמה בעיות בצד הכלכלי, ולא מצד העובדים. בעיה אחת זה שוק קטן ומצומצם. הבעיה השנייה זו רמת המנהלים, שלא תמיד הם ברמה הדרושה. בעיה שלישית, אולי אחת הקשות, היא הריכוזיות של המשק. זה לא רק שוק מצומצם, זה שוק מאוד מצומצם במובן שיש מעט מאוד בעלי עניין. אז נכון שאפשר לעבור מאחד לשני, אבל יש רק 5 גורמים בתוך השוק. זו בעיה לעובדים. שוק מצומצם הוא לא כל-כך תחרותי, כי אין כל-כך הרבה תחרות בענפים רבים".
אחד הנושאים שהתפתחו באופן משמעותי בפסיקת בתי הדין לעבודה בשנים האחרונות עוסק בהטרדות מיניות במסגרת יחסי עבודה. "זה הישג גדול, לא רק של בית הדין, אלא של המעסיקים והעובדים בארץ", אומר אדלר, "כשנכנס החוק, היו הרבה שאמרו שזה חוק שיישאר על הנייר, כי המנהל הישראלי הוא שוביניסט שלא ילמד.
"מה שקרה בפועל, בגדול, זה שהמעסיקים מנסים, בגלל החשש מתשלומים ומפיצויים שהם יצטרכו לשלם, ללכת לפי החוק ולמנוע הטרדה מינית. לא היו הרבה פסקי דין, אבל כשהיו עשינו מאמץ לפרסם אותם, במיוחד כשהאישה זכתה.
"באחרונה היו כמה מקרים שהחינוך היה הפוך. מקרים של עובדות שהגישו תביעות לא מבוססות והפסידו. החלטנו לפרסם כדי שעובדות לא יגישו תביעות ללא בסיס, רק מנקמנות".
"ברק כותב את פסקי הדין הכי יפים"
כמקובל אצל שופטים הפורשים לגמלאות, אדלר יסיים את כתיבת פסקי הדין שנותרו לו ב-3 החודשים הקרובים, ואז ימשיך לדרכו.
אדלר, כידוע, הקדים את פרישתו ב-3 חודשים - הוא יחגוג יום הולדת 70 רק בפברואר 2011 - כדי לאפשר לנשיאה הנכנסת, נילי ארד, את פרק הזמן המינימלי שהיה דרוש לה כדי להתמנות לנשיאה. ההחלטה על הקדמת הפרישה, הוא טוען, באה מיוזמתו ולא בעקבות לחצים שהופעלו עליו.
"אני עשיתי זאת כדי לדאוג לבית הדין", הוא אומר. "לדעתי נילי היא המתאימה ביותר, ורציתי שהיא תהיה הנשיאה. אני לא בוחר, אבל רציתי להמליץ, ולכן הצעתי לה ולנשיאה דורית ביניש שאפרוש 3 חודשים מראש, כדי שהיא תוכל להיכנס לתפקיד".
- מה היה הדגל שלך כאן בבית הדין לעבודה, מה המורשת שאתה משאיר אחריך?
"הדגל העיקרי זה אולי משפט העבודה הקיבוצי, הזכות להתארגנות שכוללת מיהו ארגון עובדים. אולי גם הפסיקה בקשר לשוויון במקום העבודה, זכות האישה לפרוש באותו גיל כמו העובד. זכותו של אלמן לקבל את אותם תנאים ופנסיה כמו אלמנה".
- גם פרשת דנילוביץ', הדייל ההומוסקסואל שדרש וקיבל אותן זכויות לבן-זוגו כמו יתר העובדים באל-על, זו פרשה שהחלה בבית הדין לעבודה לפני שעברה לבג"ץ. אבל בג"ץ קיבל את הקרדיט על הפסיקה הזו.
"טוב, אהרן ברק תמיד כותב את פסקי הדין הכי יפים".
- מה אתה מתכוון לעשות אחרי הפרישה?
"יש לי עדיין קורס באוניברסיטה העברית, אז אני אעסוק קצת בהוראה, לא הרבה. אני רוצה לכתוב קצת על משפט העבודה הקיבוצי, מאמרים או ספר. אני רוצה גם להקדיש חלק מהזמן לחיים נורמליים, לקריאת ספרים, מה שלא עשיתי כל השנים. אני אוהב גם לטייל בארץ, לראות את הארכיאולוגיה, תמיד רציתי לראות את הציפורים הנודדות, כל מיני כאלה. דיברו אותי הרבה ודחיתי אפשרויות של גישורים ובוררויות, אני עדיין שוקל את זה".
- ואם האוצר או ההסתדרות יקראו לך שתגשר ביניהם?
"יכול להיות. דבר אחד אני כן יודע: אם כבר לעשות משהו, אני רוצה רק לעשות משהו חשוב, גדול, לא משהו רגיל".
קו לעובד - פסקי הדין הבולטים של אדלר
* מינויים פוליטיים: בוטל מינויו של מרדכי אלפריח לסגן מנהל סניף חיפה במוסד לביטול לאומי, מאחר שהמינוי נעשה משיקולים זרים הקשורים להשתייכותו הפוליטית (דב"ע מח/3-168).
* חופש העיסוק: אין לתת תוקף לסעיף בחוזה עבודה המונע תחרות, אלא רק בנסיבות של גזלת סוד מסחרי, חוסר תום-לב קיצוני מצד העובד או קבלת תמורה בעד ההתחייבות לאי-תחרות (ע"ע 164/99).
* זכויות לעובד: יש להחיל זכויות מסוימות מתחום משפט העבודה המגן גם על עובד פרילנס בתחום העיתונות, ולהרחיב את מושג העובד כפי שהיה מקובל עד אותה עת (ע"ע 300274/96).
* מהגרי עבודה: יש לשלם למהגרי עבודה את כל זכויותיהם הסוציאליות המגיעות להם לפי חוקי המגן. הסדר תשלום השכר בין הקבלן לעובדים מסין היה בלתי חוקי, התשלומים הזעומים לא עומדים בדין הישראלי (ע"ע 1218/02).
* חושפי שחיתויות: במקרה של חשיפת שחיתויות על-ידי עובד, הסעד של אכיפת יחסי עבודה הוא הסעד המקובל, יש לפסוק לעובד פיצוי כספי ריאלי שישיב את מצבו לזה שהיה לולא התריע על השחיתויות (ע"ע 502/05).
* ארגון עובדים: ארגון עובדים שהוקם ונשלט בידי המעסיק איננו אותנטי, הוא מצוי בניגוד עניינים, ואין לראות בו ארגון עובדים (עב 1/03 (ארצי).
* סחר בבני אדם: קורבן הסחר בבני אדם למטרות זנות אינה "עובד" לכל דבר, אולם היא זכאית לתשלום שכר מינימום ולזכויות על-פי חוק הגנת השכר וכן לפיצויים על-פי דיני עשיית עושר ולא במשפט (ע"ע 480/05, ע"ע 611/05).
* יחידת מיקוח: קביעת קריטריונים לזיהוי יחידת המיקוח במסגרת משא-ומתן להסכם קיבוצי במסגרת התארגנות עובדים ראשונית (עסק 23/10).
סטיב אדלר - רזומה
* אישי: נולד בארה"ב למשפחה יהודית דתית. את לימודי המשפטים עשה באוניברסיטת קורנל בארה"ב, ואת לימודי התואר השני עשה באוניברסיטת קולומביה. התואר הניתן בארה"ב נקרא "יוריס דוקטור", ובמשך שנים הוצמד לשמו בישראל התואר ד"ר, עד שהטעות התבררה, ואדלר פסק מלהשתמש בתואר.
* מקצועי: עוד לפני עלייתו ארצה ב-1968, שימש בארה"ב ממונה על יחסי עבודה מטעם הממשל הפדרלי. לאחר עלייתו וקבלת רישיון עורך דין ישראלי, שימש כעורך דין עצמאי וכעורך דין צבאי.
* קריירת שיפוט: הנשיא הראשון והמייסד של בתי הדין לעבודה, צבי בר-ניב, הפך אותו לממונה על הפד"ע (כרכי פסקי הדין) של בתי הדין לעבודה. ב-1975 מונה אדלר לשופט בית הדין האזורי לעבודה, ובהמשך לשופט ראשי (נשיא) של בית הדין לעבודה בתל-אביב. ב-1986 קודם לשופט בבית הדין הארצי, וב-1997 החליף את הנשיא הפורש מנחם גולדברג, תפקיד שבו נשא עד לפרישתו השבוע.
* עוד משהו: נחשב ל"מגשר הלאומי" - מי שבלשכתו בבית הדין הארצי התכנסו בלילות שקדמו לאיומי שביתה כללית המשק, נציגי ההסתדרות והאוצר, כדי לנסות להגיע להסכמות שימנעו את השביתה. בין היתר התדיין עם בנימין נתניהו, עמיר פרץ, אריאל שרון, רוני בר-און, אברהם הירשזון, עופר עיני, רן ארז ויולי תמיר.