1. הסיכוי שסגן שר הבריאות, יעקב ליצמן, יצליח להכניס את האפשרות לבחור רופא מנתח לסל הממלכתי שואפים לאפס.
מדובר במאות מיליוני שקלים בשנה שהישראלים משלמים לקופות-החולים, ואם ליצמן יספק להם כעת את הלוקסוס הזה בחינם, תצטרך הממשלה להוציא את הכסף הזה מכיסה.
הבה ונספיר ספק: אותם מאות מיליונים יגדלו משמעותית אם המהלך הזה ייצא אל הפועל, משום שגם אותם 25% מהישראלים שלא רכשו עדיין ביטוחים משלימים יבקשו כעת ליהנות מהאפשרות לבחור רופא. עודף בחירה, אגב, זו בדיוק המחלה שממנה סובלת מערכת הבריאות האמריקנית - לא בדיוק מודל לחיקוי.
2. כחלק מהמהפכה שליצמן מתכנן, הוא מתעקש להחזיר אל בתי-החולים הממשלתיים את שירותי הרפואה הפרטית (שר"פ), שנאסרו בתחילת העשור על-ידי היועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין.
לנגד עיניו רואה ליצמן את חיזוקה של המערכת הציבורית על חשבון הפרטית: במקום שהמבוטח ישלם לביטוח המשלים עבור ניתוח שמתקיים בסופו של דבר בבית-חולים פרטי כמו אסותא, הוא יוכל לבחור את הרופא המנתח בבית-החולים הממשלתי, והאחרון יקבל את שכרו מהמדינה.
זה, כמובן, המודל האידיאלי ביותר, אלא שליצמן תומך בהחזרת השר"פ גם אם בחירת הרופא עדיין תישאר בידי הביטוחים המשלימים. כלומר, בתי-החולים הממשלתיים ירוויחו, אבל לא המסכנים שאין ברשותם ביטוח משלים.
גם על כך מנסה ליצמן לתת את הדעת: הוא מבקש ליישם מודל שבו על כל מנותח בעל אמצעים במסגרת השר"פ, גם אדם ללא ביטוח משלים יוכל לבחור את הרופא המנתח שלו. אבל מי יקבע מי יזכה לבחור רופא ומי לא? אילו מכסות ייקבעו בכל שנה? דווקא בשם השוויוניות, ליצמן עלול להיגרר אל מודל בלתי שוויוני בעליל.
3. בסופו של דבר, ליצמן הוא משב הרוח הרענן ביותר שידעה מערכת הבריאות זה שנים. הוא לוקח שירותים שסופקו עד היום על-ידי המערכת הפרטית ומעביר אותם למערכת הציבורית.
כך הוא עשה ברפואת השיניים לילדים, וכך הוא מתכוון לעשות בתחומים נוספים המצויים כיום בביטוחים המשלימים - גם אם שמים בצד את נושא בחירת המנתח. אפילו את האגרה לטיפות החלב הוא הצליח לבטל, ובדרך הגדיל משמעותית את מספר מכשירי ה-MRI בבתי-החולים.
מי שיגיד שליצמן דואג "לציבור שלו" - צודק. לא במקרה הוא מדבר על הביטוחים המשלימים - 54% בלבד מתושבי ירושלים מחזיקים בהם, לעומת 80% בתל-אביב. אבל כשליצמן דואג לציבור שלו, לפחות בינתיים, כולם מרוויחים. גם חילונים גמורים.