איתי סבירסקי עשה את מה שמעטים מאוד בעולם עשו בשנים האחרונות: הקים ארגון עובדים חדש (כוח לעובדים, שמו), שמאגד בתוכו שורה של ועדי עובדים מענפים שונים ומרקעים שונים. כחלק מהמגמות בשוק העבודה הגלובלי, כמעט לא רואים ארגוני עובדים חדשים שנולדים, אלא לכל היותר התארגנויות מקומיות על רקע מקצועי.
בישראל המשמעות מרחיקת לכת: סבירסקי הצעיר, יחד עם כמה פעילים חברתיים נחושים, ניצב מול ההסתדרות הכללית - ארגון עובדים ענק שאין כמותו כמעט בעולם. מעבר לאתגר שהציבה בפניו ההסתדרות, הוא פגש במערכת הגמונית למדי, כזו שחיבקה את הארגון הישן ונרתעה מהחדש, שאיים לנפץ את האידיליה השוררת בין ההסתדרות, המעסיקים והממשלה. עופר עיני ניסה תחילה להתעלם מהארגון של סבירסקי, אבל מהר מאוד הסיר את הכפפות ויצא למלחמה חזיתית.
סבירסקי הוא בנם של שלמה וברברה סבירסקי, אנשי אקדמיה העומדים בראש מרכז אדוה, שחוקר את הפערים בחברה הישראלית ומטיף למדיניות שוויונית יותר. כשהוא נשאל אם הדרך שבחר מובנת מאליה לאור תפיסות העולם של הוריו, הוא משיב: לא בהכרח.
"גדלנו שני אחים בבית, ואחי הוא דווקא איש היי-טק חובב פיזיקה. ברור שהתחנכתי על ערכיות, דעתנות ונון-קונפורמיזם, אבל קשה לומר שזה מה שהוביל אותי לאן שהגעתי היום. החוויה המעצבת שלי, לאחר שהשתחררתי משירות קבע כקצין בצנחנים, הייתה דווקא כשעבדתי קשה כדי להתפרנס בזמן לימודי באוניברסיטה. לא היה לי גרוש על התחת ולא הייתה לי עזרה מההורים כמו לסטודנטים רבים שלמדו איתי. פתאום הבנתי שנקלעתי למדינה שבה אם אין לך כסף, אתה בבעיה קשה מאוד. אז עבדתי במשרה מלאה כמאבטח במשרד המשפטים, ובמקביל גם ניקיתי משרדים. הייתי עובד קבלן בעצם".
איך התגלגל הסיפור של כוח לעובדים?
"אחרי התמחות באגודה לזכויות האזרח ועבודה בשני משרדים פרטיים שאחד מהם ייצג דווקא את המעסיקים הגדולים במשק (רובין-שמואלביץ'), הצטרפתי כמנחה בקליניקה למשפט ורווחה באוניברסיטת תל אביב. זה התחיל כשני מסלולי לימוד שאחד הוא אקדמי יותר והשני עסק בפרקטיקה בשטח, אבל מהר מאוד השטח הוא שתפס. במקום משפט ורווחה, משכתי בעיקר לכיוון של התאגדות עובדים. ידעתי שזה הדבר הכי נכון לעשות, עוד לפני שהיה לי מושג עד כמה ההסתדרות לא עושה את הדבר הזה.
"המהפכה החלה ברחובות: הקמנו ועדי עובדים של מאבטחים בבית החולים קפלן, בפקולטה לחקלאות, ואז גם באוניברסיטה העברית. בהתחלה ניסינו לאגד אותם דרך ההסתדרות, אבל ההסתדרות פשוט התנגדה. אחר כך הצטרפו ועדים נוספים - מעיתון 'הארץ', מרשת קסטרו ומקופי ToGo. בשלב הזה חברו אלינו פעילים שונים כמו עמי וטורי, ליאת יקיר ושי כהן, וכך הקמנו את כוח לעובדים".
איך ההרגשה לעמוד מול ארגון גדול כמו ההסתדרות?
"אחרי שאיגדנו את עובדי אקרשטיין בירוחם, ההסתדרות החלה לאגד עובדים אחרים בחברה, עד שבית הדין הארצי הכיר בה כארגון היציג שלהם.הייתה תחושה כזו שאנו ניצבים מול מערכת. לשמחתי, כיום התחושה הזו קיימת פחות".
כשאתה רואה את ההפגנות בצרפת סביב עניין הפנסיה, מה זה מעורר בך?
"זה בפירוש מעורר קנאה שלאזרחים עובדים יש מודעות ותחושת לגיטימיות לצאת לרחוב ולהיאבק באופן המוני נגד המעסיק. זה מאוד חסר במדינה שלנו. אחד הדברים שכוח לעובדים מנסה לעודד הוא שהאזרחים ייקחו אחריות, שירגישו שיש להם כוח סולידרי, שהם יכולים לשתף פעולה, להשפיע ולהצליח לשנות דברים".
אולי בגלל הגישה הזו שלכם יש כל-כך הרבה מעסיקים שחוששים מכם? שסבורים שאתם מיליטנטיים?
"יכול להיות שהחשש הוא שאנחנו ארגון אידיאולוגי מדי, אבל אני ממשיך לדחות את הטיעון שאנו קיצוניים. אנו לא קיצוניים ולא מיליטנטים. אנו נאמנים לייצוג האותנטי של העובדים. אנו מנסים לשקף מה שיותר את הרצונות שלהם. אבל נכון, אצלנו לא נסגור דברים בשיחה סגורה כדי לעשות שקט. אנחנו לעולם לא נחתום על הסכם קיבוצי לפני שהוא מאושר על-ידי העובדים, ולעולם לא נפסיק שביתה לפני שהעובדים מאשרים את זה".
איפה נראה אותך בעוד עשר שנים?
"כוח לעובדים מאוד חשוב לי כרגע, ואני ארצה לראות אותו הופך לפלטפורמה לא רק לאיגוד עובדים, אלא לחברה בריאה יותר. האם ניכנס למגרש הפוליטי? זה יכול להיות בעתיד הרחוק, כי חסר בארץ פוליטיקה שהיא באמת באה מלמטה, שנבנית על התארגנויות אזרחיות. אני לא חושב שכוח לעובדים ייכנס כמפלגה, אבל כן אפשר לבנות תשתית רחבה, תשתית סוציאל-דמוקרטית אמיתית שתבנה מחדש את השמאל".