יולי 2006. מלחמת לבנון השנייה. רועי בילר, קצין מודיעין במילואים, מגויס לשירות. הציוד, כפי שאנחנו יודעים היום, היה לא משהו, וכך גם הטכנולוגיה. אז בילר וחבריו ליחידה נדרשו לשדרג מערכת האזנה. אחד החברים הללו היה אלי הורוביץ, המשנה למנכ"ל קרן רוטשילד, ששם לב ליכולות הטכנולוגיות של בילר בזמן השדרוג והחל לחשוב בקול רם: "אולי אפשר לעשות טוב לעמותות גם באמצעות טכנולוגיה". המחשבה הזו, שהפכה מאוחר יותר להצעת שיתוף פעולה, קיננה בראשו של בילר עוד זמן רב.
בחורף שלאחר מכן בילר כבר היה בירושלים והתהלך חסר נחת ברחבי העיר הקרירה. רגע אחד התיישב על ספסל ציבורי עישן סיגריה. הוא היה אז בצומת דרכים בחייו: עולם ההיי-טק (הוא עבד אז באינטל) כבר לא סיפק אותו כמו פעם, והוא שקל את המשך צעדיו בעתיד. תוך כדי הרהורים החל לרדת שלג. הוא הביט בשמיים ונוכח שהתיישב במקרה מול משרדי הארגון יד לנדיב, ששייך לאותה קרן רוטשילד.
"אני לא אדם שמאמין בסימנים משמיים", הוא אומר היום, "אבל באותו הרגע הבנתי משהו וקיבלתי את ההחלטה".
ההחלטה שבילר מדבר עליה הייתה לקחת את ההצעה של הורוביץ. הוא קיבל תפקיד בקרן שניהל חברו מהצבא והוקצה לו תקן שלא היה לפניו: האחראי על חיבור טכנולוגי לעולם החברתי. זה היה צעד אל הלא נודע, ובסביבתו של בילר ניסו להניא אותו ממנו. "אמרו לי שאני אתחיל פתאום לדבר במונחים של אנשים חברתיים וזה ייצור מצב שאם ארצה לחזור לעולם העסקי, הכרישים יטרפו אותי. אמרו שעכשיו זה הזמן שלי לעבוד בתחום הטכנולוגי ואז לתת אקזיט. שאלו מה פתאום הג'וק המטורף הזה שנכנס לי לראש לדחוף מחשבים לאוכלוסיות נזקקות. אבל דווקא בגלל זה רציתי ללכת על זה".
השנה הראשונה לא הייתה פשוטה. "בעיקר ירינו לכל הכיוונים", הוא נזכר. אט-אט החל להבין שבין העמותות לספקים הטכנולוגיים יש קרע, ובכלל העמותות בישראל אינן קיימות ברשת, מה שנראה לו "תקלה חמורה". "זה הגיע למצב שעמותה פשוט מתפרקת או שקמות עמותות ללא סיבה, פשוט כי הן לא יודעות שקיימים ארגונים שעושים אותו הדבר בישראל".
שנתיים אחרי, בגיבוי של יד לנדיב ולאחר החלטת ממשלה מכוננת שהתקבלה בנושא שקיפות העמותות, הקים בילר את חברת אנפיטק כדי לפתור את הבעיה. כשיצא לדרך ישב עם הלורד רוטשילד לארוחת בוקר. "הוא היה אז בן 73 ושאל המון שאלות אינטליגנטיות על המיזם. הוא איחל לי הרבה הצלחה, אמר שהוא חושב שאני עושה משהו חשוב וחדשני שהוא לא בדיוק מבין עד הסוף, אבל נתן לי את ברכת הדרך".
או אז גייס בילר עוד שותף, מכר מימי עולם ההיי-טק, ויצא לדרך. "הרגשנו שאנחנו כמו שני יזמים שהולכים להקים סטארט-אפ, רק שבמקום ללכת לקרן הון סיכון, הלכנו לקרן פילנתרופית, ובמקום אפשרות של אקזיט, הראינו איזה ערך אפשר להביא לחברה". התוצאה: גיידסטאר - מאגר מידע המקיף את כלל העמותות בישראל. ישראל היא המדינה השלישית אחרי ארצות הברית ובריטניה שייסדה את המאגר.
מעבר לגיידסטאר תשיק החברה בשבועות הקרובים את הכלבו, חנות וירטואלית לרכישת תוכנות במחירי מציאה שמיועד לעמותות, פרי משא ומתן ארוך מול חברת מיקרוסופט, שהסכימה לתרום את התוכנות.
בילר גדל ברמת גן. היום הוא מתגורר במודיעין, נשוי ואב טרי. דבר בעברו לא רמז על כך שיבחר בקריירה של עשייה חברתית, אף שנהג להתנדב במסגרות שונות. "לפני שהגעתי ליד הנדיב בכלל לא הכרתי את המונח הזה, 'המגזר השלישי'", הוא מחייך. בשעות הפנאי הוא נהנה לנגן בגיטרה ולעסוק בנגרות.
השתנית מאז שעברת מההיי-טק למגזר השלישי?
"קרה לי המון מאז שהגעתי לכאן. אני הרבה יותר גאה להיות ישראלי במובן החברתי של המילה. יש דברים שלא הייתי מודע להם כי זה לא היה סביבי, והיום אני מרגיש בן-אדם טוב יותר. אני חושב שנהייתי אזרח טוב יותר".
במבט לאחור, מה עשה לך השינוי?
"קודם כל, האגו נחתך בחצי. הרי כולנו הסתובבנו לפני כן עם המאזדה 3 והטלפון המתקדם וכרטיס הסיבוס שמגהצים איתו ארוחות חופשי, ופתאום כל הדברים האלה נעלמים. אז עושים ויתורים, נכון; אבל אנחנו גם מסתובבים מבסוטים למרות שאנחנו עובדים קשה. אני לא רואה בעמותה עוד לקוח שאני מחכה שישלם לי, אני מחויב להצלחה של העמותה הרבה יותר מאשר להצלחה של העסקה. הערך של זה, בעיני, בלתי ניתן לכימות".
גיל: 32
אישי: נשוי 2, מתגורר במודיעין
השכלה: תואר ראשון במדעי המחשב, תואר שני במינהל עסקים (בהצטיינות)