האקסיומה המקובלת בעולם הכדורגל היא שהגודל כן קובע. ככל שיש לקבוצה יותר כסף, כך יש לה סיכויים גבוהים יותר לזכות בתארים.
ההנחה הזאת מתיישרת ברוב המקרים עם המציאות, ודאי מאז נכנסו בעלי ההון לכדורגל. למשל: שתי הענקיות העשירות של הכדורגל הספרדי, ריאל מדריד וברצלונה, שב-20 העונות האחרונות, מהרגע שבו הכסף הגדול התחיל להיכנס לכדורגל, זכו יחד ב-16 אליפויות; או הזוכות בליגת האלופות בשנים האחרונות: אינטר, ברצלונה, מנצ'סטר יונייטד, מילאן, ליברפול - שהדבר שמשותף לכולן הוא הנוכחות הקבועה שלהן ברשימת ה"מאני ליג" (דירוג מועדוני הכדורגל המכניסים בעולם) של Deloitte.
מאחר שהצ'מפיונס הוא טורניר נוקאאוט, וככזה יש בו יותר סיכויים להפתעות שאינן בהכרח קשורות לסיבות מקצועיות (הזכייה של פורטו ב-2004, למשל), הדבר הנכון יותר הוא לבחון את המשוואה כסף-הישגיות בעיקר לפי פרמטר של הצלחות בליגה - שהיא ריצת מרתון שיכולה להעיד באמת עד כמה קבוצת כדורגל היא חזקה.
את ריצת המרתון הזאת בחן פרופסור סטפן סיזמנסקי, כלכלן ספורט מבית הספר הלונדוני לעסקים CASS, שבדק את נתוני השכר של כלל הקבוצות בשתי הליגות הבכירות באנגליה בין השנים 1998 ל-2007, ומצא התאמה של 89% בין רמת המשכורות של המועדונים, לבין המיקום הסופי שלהם בליגות.
ובכל זאת, הנה כמה דוגמאות שמפרקות את המשוואה של סיזמנסקי ומשאירות את הכדורגל חסר יכולת ניבוי גם בעידן הכסף הגדול.
***
הדוגמאות הנקודתיות האחרונות הן אלו של ריאל מדריד עם שלל פרוייקטי הגלאקטיקוס שלה; או מנצ'סטר סיטי המפוטמת בכספי הנפט של השייח'ים מאבו-דאבי; ואפילו אצלנו יש את הדוגמה הנוכחית למכבי ת"א, שמושפלת מול קבוצות שתקציבן הכולל לא מכסה את תקציב הנעליים בקרית שלום.
אבל מה קורה כשקבוצה עשירה נכשלת פעם אחר פעם לאורך 20 שנים רצופות? ובמלים אחרות, איך הצליח מועדון הפאר ליברפול להוציא את עצמו בצורה טרגית מהמשוואה הפשוטה כל כך.
ג'יימי קאוונר, אוהד הקבוצה ומשתתף פעיל בבלוג שלה "ליברפול קופ", פרסם החודש שורת מחקרים על ההוצאות הכספיות של האדומים ב-20 השנים החולפות, אל מול אלו של יריבותיה הגדולות באנגליה - מנצ'סטר יונייטד וארסנל. מהנתונים עולה שבין עונות 1990/91-2008/09 הוציאה ליברפול 700 מיליון ליש"ט על משכורות העובדים שלה (שחקנים, צוות מקצועי, אנשי הנהלה ואנשי מנהלה - לא כולל ביטוחי פנסיה). יונייטד לעומת זאת הוציאה 720.3 מיליון ליש"ט, ואילו ארסנל הסתפקה ב-702.7 מיליון. כלומר, הבדלים מינוריים לחלוטין בהוצאות השכר בין ליברפול לבין השתיים האחרות, ודאי כשלוקחים בחשבון שמדובר על תקופה של 19 שנה.
אבל איזה הבדלים בהישגיות: מנצ'סטר יונייטד זכתה בתקופה הזאת ב-11 אליפויות אנגליה; ארסנל זכתה ב-5 אליפויות; וליברפול? 0 עגול.
אז בזבוז כסף על משכורות לא בהכרח מבטיח לך אליפות. ומה לגבי הוצאות על רכש? גם כאן, המחקרים של קאוונר מוציאים את ליברפול רע מאוד. בין 1990 ל-2009 בזבז המועדון על פעילות בשוק ההעברות (ההוצאה על רכישת שחקנים מול הקיזוז של מכירת שחקנים) 172.9 מיליון ליש"ט, בזמן שיונייטד הוציאה 196.9 מיליון ליש"ט. שוב: הפרש מינורי, שלא "אמור" לבטא לפי כל התיאוריות הכלכליות את הפערים הגדולים כל כך לטובת יונייטד במדד הישגיות.
***
איך דבר כזה בכלל קורה, או למה הגיעה ליברפול לנקודה העגומה הזאת? כאן נכנס אותו מרכיב שאנשי התיאוריות הכלכליות בכדורגל לא ממש מצליחים לכמת אותו: יציבות מקצועית. עניין שיכול להיווצר במועדון שלך קודם כל על-ידי יציבות בצוות האימון. ביונייטד יש כמובן יציבות, עם סר אלכס פרגוסון שנמצא כבר 24 שנים במועדון. ליברפול, לעומת זאת, החליפה 7 מאמנים שונים ב-24 השנים האלו (נתון שבפני עצמו הוא מצוין, אבל מחוויר לעומת זה של יונייטד). ארסנל מעסיקה את ארסן ונגר מאז אוקטובר 1996.
מלבד יציבות בצוות האימון, גם לאיכות המאמנים עצמם יש השפעה. איכות המאמנים מתבטאת בין היתר ביכולת לבחור שחקנים בגיל המתאים, לשלם עבורם כסף קטן, רגע לפני שהערך שלהם נוסק. רפא בניטז, שאימן את ליברפול בין 2004/05 ל-2009/10, הוציא בתקופה זו 310.7 מיליון ליש"ט על רכש. אלכס פרגוסון רכש שחקנים ליונייטד ב-225.9 מיליון ליש"ט בלבד.
יציבות מקצועית מתבטאת גם בהשארת שחקנים שמבטאים את רוח המועדון, והם חשובים לפעמים יותר מעוד רכש בעשרות מיליונים. פול סקולס וראיין גיגס נתנו לקבוצה הבוגרת של יונייטד 36 שנים ביחד. לא בטוח שכל ההרכב הפותח של ליברפול ביחד מחזיק 36 שנה.