הכתבים הכלכליים שכתבו על דב מורן, על מודו, על אם-סיסטמס או על כל יוזמה אחרת של מורן, מכירים בוודאי את התסריט הבא: אם משהו שנכתב איננו לרוחו של מורן, הם מקבלים ממנו מייל או שיחת טלפון שבהם הוא מוכיח אותם, נוזף בהם או מנסה להעמיד אותם על טעותם או על חוסר הבנתם או על דברים שהוצאו מהקשרם.
לא, יכחיש מורן, מעולם לא אמרתי שמנהלי נוקיה צריכים ללכת לכנסייה להתפלל בעקבות הרעיון של מודו, מדובר פשוט בהזיה ובדיה של כתב בן יומו. מה פתאום, יאמר מורן, אתם כותבים שמודו שרפה את הכסף, היא הרי השקיעה את הכסף, לא הצטיידה בו למדורה של ל"ג בעומר. ובכלל, מורן עדיין סבור, מתוך אמונה פנימית עמוקה, שמודו הייתה יכולה לשנות את העולם הסלולרי אם רק הייתה ניתנת לה ההזדמנות, אם רק שוק ההון הישראלי היה מפרגן יותר ואם רק עיתונאים שמסקרים אותו היו פחות ספקנים. כי מה כבר אפשר לצפות מעיתונאים, במיוחד ישראלים, אם לא למנות גדושות של ציניות, חוסר פרגון ואנרגיות שליליות; כי מה כבר אפשר לצפות מעיתונאים שכל עיסוקם זה פטפוט וליהוג, והם מעולם לא ניסו ולא יידעו איך עושים עסקים באמת?
בועז איתן, מייסד ומנכ"ל סייפן (שגם גורלה לא שפר עליה, בניגוד גמור לגורלו של איתן עצמו שיצא ממנה עם עשרות מיליוני דולרים לאחר שהצליח להנפיק אותה), אמר לפני כשלוש שנים: "אני זוכר שאמרתי לאשתי, שאם אני כזה ממציא דגול, איך זה שלא המצאתי משהו להגן על הלשון שלי?" ובכן, גם הלשון של מורן עבדה שעות נוספות לאורך חייה של מודו בשיווק ללא לאות של החברה בתקשורת הכלכלית. לפעמים נדמה היה שמורן בודק מה נכתב עליו ועל מודו בכל יום, בכל דקה, בכל שנייה, ושהוא מנתב אנרגיות עצומות לבאזז סביב מורן וסביב מודו.
מורן ויח"צניו הפעילו מכבש עצום במטרה אחת: האדרת מודו. למעשה, אנחנו מתקשים לזכור לאורך השנים האחרונות ואף יותר, סטארט-אפ שזכה לחיבוק יח"צני כה מלטף וכה מפרגן כמו זה שמודו זכתה לו. מה לא אמרו על מורן ועל מודו עם היציאה לאוויר העולם: שהקונספט של מורן "מרתק" ו"יוקרתי", שהוא בעל "פוטנציאל אדיר", שמודו היא "חוצפה ישראלית", "הברקה עברית", שתקום "נוקיה כחול-לבן", שתמכור במיליארדי דולרים. מודו נישאה על גלי החלומות והתקשורת וקנתה את הסיפורים בשקיקה.
אנחנו גם מתקשים לזכור סטארט-אפ שגייס כל כך הרבה כסף (כ-120 מיליון דולר) - פחות מעשרה סטארט-אפים הצליחו לגייס סכומים עצומים כאלה ומרביתם עשו זאת בזמנים עליזים יותר. אנחנו גם מתקשים לזכור סטארט-אפ שהצליח לשרוף (סליחה, להשקיע) 120 מיליון דולר במהירות כזו, תוך כשלוש שנים. אנחנו גם מתקשים לזכור מצב שבו בעלים או מנכ"ל של חברה מתראיין טרם ההנפקה תחת כל עץ רענן, ומנסה, בפועל, לשווקה, בלי שזה יעורר את זעמה של רשות ני"ע. נראה כאילו אפילו זוהר גושן נשבה בקסמו של מורן.
המכבש היח"צני עבד גם לאחר שמודו נפלה מגובה רב. אסור להוציא לו את הרוח מהמפרשים, התריעו הפרשנים, הרי חסרים לנו יזמים מוכשרים כמוהו כמו אוויר לנשימה. ויש כאלו שאף נסחפו עם הדמעות והגדירו זאת, לא פחות ולא יותר, כאובדן להיי-טק הישראלי. דב מורן הוא אכן יזם נהדר, הוא אכן איש חזון, הוא גם תורם לא מעט לקהילה ומממן לאשתו מפעל צדקה. פיו, לבו וכספו של מורן שווים: הוא שרף לא מעט מכספו במקום שאליו הובילה אותו אמונתו - במודו.
מובן גם שמורן לא גרם למשקיעים ליפול במתכוון, איש הרי לא רוצה להיכשל בעסקיו. אפשר גם להבין מדוע ענף ההיי-טק מתייחס בסלחנות לכישלון של מודו - כך נראים החיים בנתיב המהיר הזה של הטכנולוגיה. אפשר גם לנתח, בחוכמה שבדיעבד, את האכזבה ממודו, מההיבט הטכנולוגי ועד ההיבט השיווקי.
אלא שהסיפור קצת יותר פשוט וקשור הרבה פחות ליזמות, לחדשנות ולטכנולוגיה. הסיפור הוא שמורן התבלבל והסתחרר, בדיוק כפי שקורה למנהלים וליזמים שצברו הצלחות, כסף, כבוד וכוח.
אנחנו מניחים שלא תיפלו מהכיסא אם נאמר לכם שחטא ההיבריס, חטא הגאווה, אינו מהחטאים שאינם מקובלים בקהילת המנהלים. אם לומר את האמת, היבריס היא מחלה מדבקת אצל מרביתם. העובדה שאתה יזם היי-טק, שהקים עסק חדשני ומכר אותו במאות מיליונים, איננה משנה את התמונה בהרבה. ההצלחות והכסף גורמים לאנשים לחשוב שהם גדולים מהחיים. הם מתאהבים ללא תנאי בעצמם וביוזמות שלהם, ומבקשים מהקהל (אם זה בתקשורת ואם זה האנשים שעובדים איתם) להתאהב בהם ללא תנאי ולהריע להם ללא הרף.
מורן הסביר באחת הפרזנטציות שמודו זה בעצם קיצור של מורן דובי, ומורן דובי הצליח בקסמו ובכריזמה הרבה שלו לגרום לקרנות הון סיכון ולגופים אחרים להתאהב במודו ללא תנאי ולהזרים לה סכומים עצומים. אחרי שהכסף אזל הוא ביקש משוק ההון הישראלי לפרנס חברה עם הכנסות מזעריות, הערת עסק חי, עתיד מעורפל ותחזיות דמיוניות. שוק ההון בישראל החליט לא להתאהב בו. בצדק רב.
אנחנו לא צריכים נוקיה
האכזבה ממודו מפספסת את התמונה הרחבה יותר של הסטארט-אפים בישראל וההנפקות הטכנולוגיות, כפי שאפשר ללמוד עליה מנתונים שקיבלנו מאיגוד תעשיות ההיי-טק.
הגיל החציוני שחברה עשויה להגיע בו להנפקה עמד בשנת 2008 על 9.6 שנים לעומת 4.5 שנים בשנת 1998. הגיל החציוני שחברה עשויה להגיע בו למיזוג או לרכישה עמד בשנת 2008 על 6.5 שנים לעומת 3 שנים בלבד ב-1998. הנתונים האלה מדברים בעד עצמם: בסוף שנת ה-90 חברות סטארט-אפ היו מצרך לוהט - חלקן הונפקו זמן קצר (מדי) לאחר לידתן ואחרות נמכרו לחברות גדולות מהן, בדרך כלל תמורת סכומים מפולפלים. אבל אחרי שפקעה הבועה בשנת 2000, עסקי ההון סיכון נכנסו להקפאה עמוקה, הקונים נעלמו ושוק ההנפקות נסגר למעשה. השוק הזה נפתח אמנם מחדש עם כללים הרבה פחות מתירניים: הנפקה יכולה לצאת רק עם יכולת מוכחת של ייצור רווחים, לא ייצור חלומות.
לישראל יש 229 חברות טכנולוגיה ציבוריות, רק 37 מהן מוכרות מעל 100 מיליון דולר בשנה. 192 חברות (84%) מוכרות מתחת ל-100 מיליון דולר בשנה, 9 חברות (4%) מוכרות בין 100 ל-150 מיליון דולר בשנה, ו-28 חברות (12%) מוכרות יותר מ-150 מיליון דולר בשנה. והנתון המדאיג יותר: מתוך 28 החברות שמוכרות מעל 150 מיליון דולר, 25 נולדו לפני למעלה מ-15 שנה ורק 3 נולדו ב-10-15 השנים האחרונות. שלוש בלבד - שופינג.קום שנמכרה, סרגון וביגבנד, והן סובלות מתנודתיות ברווחיות.
אנחנו לא צריכים נוקיה, כפי שמורן חזה, כי אין לנו היכולת וגם לא הצורך להתמודד עם ממותות עסקיות בתקופה שבה יש קונסולידציה גדולה, שבה הענקים יהיו ענקים עוד יותר והקטנים ייבלעו או יתקשו לשרוד. אנחנו צריכים הרבה יותר נייס וצ'ק פוינט בישראל, חברות שהשתלטו על תחומי נישה והתבססו בהם לאורך שנים.
בדיקת "גלובס" מגלה שחברות הטכנולוגיה הישראליות שהונפקו שרפו סכום עצום של כ-10 מיליארד שקל ב-15 השנים האחרונות. זה אמנם ייצר תעסוקה, אבל גם הכניס לא מעט כסף לכיסם של מעטים - היזמים והמנהלים. המסקנה מבליל המספרים האלה היא שחדשנות היא מילה נהדרת שקל להשתמש בה ולהתפאר בה ובתקופה מסוימת היה קל מאוד להנפיק איתה, אבל לעשות ביזנס (לקוחות, מכירות ורווח) מחדשנות הרבה יותר קשה. לבסוף, הכלכלה הישנה מנצחת. גם דב מורן יודע זאת: מצד אחד הכנסות, מצד שני הוצאות, ורצוי שיהיה הפרש חיובי כשמחסירים את ההוצאות מההכנסות. וזה עובד, אם בחברות הכי חדשניות טכנולוגית ואם בחברות מסורתיות.