1. לקן ברגר מ-CBS יש תיאוריה מעניינת על פתיחת העונה הדי מחורבנת של מיאמי היט. ברגר סבור שמיאמי פשוט משחקת לאט מדי. שאם יש לך את לברון ג'יימס ודוויין ווייד, ש"למעשה בלתי אפשרי לשמור עליהם במגרש הפתוח", אתה צריך לעשות, לחשוב, לחיות רק דבר אחד - ריצה. שזה לא שווייד וג'יימס לא מתאימים, אלא פשוט לא מנצלים את הכישרון שלהם נכון. ברגר גם פאטליסט; הוא טוען שאין סיכוי שמיאמי תרוץ כמדיניות כי המאמן (אריק ספולסטרה) והבוס שלו שעוד מעט יחליף אותו (פאט ריילי) לעולם לא יהיו מוכנים לוותר על הדבר הכי מהותי מבחינתם: שליטה. ובכלל, ברגר מעריץ גדול של הכדורסל המהיר והפרוע של מייק ד'אנטוני ולא מבין למה ג'יימס לא הלך לניקס.
ג'יימס לא הלך לניקס בגלל בנאדם אחד: ריילי. ריילי הפיק בקיץ פרזנטציה שכבר עכשיו יצא לה מוניטין אגדי, והימם את ג'יימס בכוח אישיותו. והאישיות של ריילי היא הנקודה שבה התיאוריה של ברגר נופלת. ריילי המאמן, וזה באמת עניין של לא הרבה זמן עד שהוא יחזור לאמן, הוא קודם כל פרגמטיסט. הוא עובד עם מה שיש לו. בלייקרס היו לו כלים לרוץ - אז הוא נתן למג'יק להנהיג שואו-טיים. בניקס היו לו כלים להרביץ - אז הוא שחרר את צ'רלס אוקלי וג'ון סטארקס מהכלובים. במיאמי של שנות ה-90' הוא שילב בין התקפה תזזיתית בראשות גארד וירטואוז (טימי הארדווי) להגנה אגרסיבית בראשות סנטר בריון (אלונזו מורנינג). במיאמי 2.0 הוא זיהה בדיוק ברגע הנכון שווייד בפורמה להביא לו אליפות והדיח את שאקיל אוניל לתפקיד האסיסטנט. אם מיאמי של ווייד וג'יימס צריכה לרוץ הרבה יותר, ופה ברגר בוודאי עושה היגיון, זה יקרה אצל ריילי.
אבל התרופה האמיתית שריילי יביא איתו אינה סגנון משחק. אלא הקיר שהוא יקים בין הכוכבים שלו לבין העולם. היום כל הביקורת, וזה לא מוצר שחסר על המדפים, מופנית לווייד וג'יימס ובוש. ספולסטרה האלמוני והצעיר (40) נדחק הצידה - בצדק - כמו ילד בספורטק כשהמבוגרים מגיעים למגרש. ריילי הוא כולא הברקים המושלם: הקרדיט שלו אצל הבעלים אינסופי; יש לו רזומה שאוטומטית קונה לקבוצה לפחות חודש של שקט; וגם אחר כך הוא מספיק גדול ומספיק מו*כר כדי שהתקשורת תתמקד בו במקרה שמיאמי לא תעמוד בציפיות הבלתי אפשריות ממנה.
לשחק תחת ריילי זה כמו לשחק תחת מוריניו: אתה לא צריך להתעסק בשום דבר חוץ מבלעשות את העבודה שלך. וכמו אצל מוריניו, גם אצל ריילי זה כמעט תמיד מצליח.
2. ההצלחה של מוריניו בריאל מדריד עד ערב הקלאסיקו מאירה אור זרקור על התכונה הכי חשובה לתפקיד המאמן: שהשחקנים יאהבו אותו. פרנק למפארד, כנראה הכדורגלן החכם בעולם עם איי.קיו של יותר מ-150 ואחד שמכיר את מוריניו לא רע, אומר ש"אפשר לשאול בכל קבוצה של מוריניו והשחקנים יגידו שהם אוהבים אותו, בלי קשר לתוצאות או למה שמישהו מבחוץ אולי חושב. אני אהבתי אותו". למפארד, שבשנים האחרונות שיחק אצל מאמנים מהאליטה של הכדורגל (מוריניו, סקולארי, הידינק, אנצ'לוטי), סבור כי "האימון המודרני פחות קשור לטקטיקה ויותר קשור לניהול כוח אדם". ומה שמוריניו עושה בריאל מדריד זה אוניברסיטה לניהול כוח אדם.
למשל הסיפור עם מרסלו, המגן השמאלי שהושמץ שהוא לא מגן שמאלי עד העונה. אצל מוריניו אין זכר לביקורות על היכולות ההגנתיות של הברזילאי כי מוריניו דאג לומר לתקשורת ש"מרסלו היה שחקן שחיבבתי, אבל עכשיו אני אוהב אותו. אין לי שום כוונה לקנות עוד מגן שמאלי. למרסלו יש די איכויות הגנתיות והתקפיות והוא צומח כשחקן". או הרהביליטציה שמוריניו עושה לכישרון הצרפתי הפנטסטי והמאכזב קארים בנזמה, שנהיה סופר-סאב משפיע ושמח. ריאל מדריד של העונה היא קבוצה שמחה. קבוצה רגועה.
בהתחשב במציאות המאז ומתמיד טמפונית בסנטיאגו ברנבאו, זה אולי ההישג הכי גדול של מוריניו עד היום.
עכשיו מוריניו מתיימר לרתום את כל הטוב הזה לאירוע מכונן אחד. הוא כמעט התחייב שריאל תשחק כדורגל התקפי מול ברצלונה בקאמפ נואו ביום שני, כשאמר אחרי הניצחון 4-0 על אייאקס בליגת האלופות ש"לאור כמות השחקנים האיכותיים שיש לשתי הקבוצות, אם לא יהיה משחק גדול אנחנו צריכים להיות מאוד עצובים".
אני נוטה להאמין לו.
