התוכנית "עיר ללא אלימות", שתפסה השבוע כותרות דווקא בהקשר לא ענייני למי שיזמה והובילה את הפרויקט, ד"ר אורלי אינס, מנסה לתת מענה למה שהפך בדורנו למכת מדינה: אלימות ופשיעה בקרב בני-נוער.
לפי דו"ח של ועדת המחקר של הכנסת, התוכנית מצליחה, לפחות באופן חלקי, אך הנתונים עדיין מעוררים זעזוע: ב-2009 נפתחו לא פחות מ-6,518 תיקים פליליים נגד בני-נוער.
מחקר שערך משרד הרווחה ופורסם בחודש שעבר מגלה, לא במפתיע, כי לאלימות בני-נוער יש קשר הדוק לרקע המשפחתי. המחקר בחן בין היתר את הסיבות שהובילו את בני-הנוער לביצוע העבירה הפלילית, והעלה כי 49% מבני-הנוער הגיעו לפשיעה בשל היעדר גבולות וסמכות, 45% בשל קשיים בקשר עם המשפחה, ו-26% בשל אירוע טראומטי משמעותי במשפחה.
התערערות הסמכות ההורית, כמו גם היעדר כבוד כלפי ההורים, הביאו לא רק להגברת האלימות, אלא גם לתופעה חמורה של אלימות בני-נוער כלפי ההורים עצמם.
בשנים האחרונות מתמודד בית המשפט לענייני משפחה עם בקשות כמעט לא נתפסות של הורים להוצאת צו הגנה נגד ילדיהם הקטינים ולהרחקתם מהבית.
כתוצאה מהתרחבות מימדי התופעה תוקן ב-2007 החוק למניעת אלימות במשפחה, ונוסף לו סעיף מיוחד בחוק העוסק בהוצאת צו הגנה מפני קטין.
תיקון החוק הכניס הגבלות חדשות להוצאת צו הגנה מפני קטין. ראשית, צו כזה יוצא אך ורק על-ידי בית המשפט לענייני משפחה, המתמחה בטיפול הכולל במשפחה, ולא על-ידי בית משפט שלום כבעבר.
בנוסף לכך, בית המשפט מחויב להפנות את בן המשפחה המבקש הגנה ואת הקטין האלים ליחידת הסיוע של בית המשפט, כדי לנסות לפתור את הסכסוך בדרכי גישור ושלום, בטרם נדרשת התערבות בית המשפט על-ידי הוצאת צווים.
לבסוף, אם יחידת הסיוע לא הצליחה לסיים את המשבר, בית המשפט חייב לקבל את עמדתו של הקטין באמצעות עורך דין ממונה, וכן לקבל תסקיר סעד מפקיד הסעד המטפל בקטין, ובו הסדר למקום מגורים חליפי לקטין.
דרישות החוק בעניין זה דקדקניות. לאחרונה ביטל בית המשפט המחוזי צו הגנה שהוצא להגנת סבתא מפני שלושת נכדיה, אשר התגוררו בביתה בשנים האחרונות, מכיוון שבהוצאת צו ההגנה כנגד הקטינים לא הקפיד בית המשפט על קיום השלבים המיוחדים שנקבעו בחוק.
הוצאת צו הגנה למען הורה כנגד ילדו הקטין מעוררת לא רק בעיות רגשיות קשות, אלא גם בעיות משפטיות מהותיות, שכן הרחקת הילד מהבית לבקשתו של ההורה מתנגשת עם חובתו של ההורה לזון את הילד ולספק לו מדור.
מאחר שעיקרון "טובת הילד" הוגדר שוב ושוב כעיקרון-על במשפט הישראלי, ומכיוון שלא ניתן לומר כי הוצאת צו הגנה כנגד הילד היא לטובתו - הרי שבית המשפט עומד בפני דילמה קשה.
לפני כ-3 שנים בית המשפט לעניני משפחה בקריות התלבט בסוגייה זו בדיוק, כשדן בבקשה של אם להוצאת צו הגנה כנגד בתה בת ה-17. האם סיפרה כי בתה, המגיעה מהפנימייה אחת לשבועיים, נוהגת כלפיה באלימות פיזית ומילולית, המלווה בקללות, איומים ואף שבירת חפצים בבית. כמו כן, טענה האם, הבת פוגמת בבגדים שהאם תופרת בביתה במסגרת עבודתה כתופרת, ובכך מחבלת בפרנסתה.
הבת טענה, לעומת זאת, כי האם איננה רשאית להסיר מעל עצמה את אחריותה כהורה למקום מגורים לקטינה בשבתות, וכי עליה להשלים עם מגורי הבת בבית - לפחות כל עוד מדובר בקטינה הנמצאת תחת אחריותה.
לאחר שקיבל את תסקיר רשויות הרווחה, שתמכו בהוצאת הצו כנגד הקטינה, בית המשפט אכן העניק לאם את הצו - ואסר על הבת להיכנס לבית האם, תוך שליחתה לטיפול.
בית המשפט קבע כי עם כל הכבוד לזכויות הילד, זכויות אלה כפופות גם לחובות בסיסיים של כיבוד האם. לאם יש חובה לדאוג לבת, אך מעבר להיותה אם היא גם אדם בעל זכויות משל עצמה - ובראש ובראשונה, הזכות לחיות ללא חשש בביתה.
עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי היא מומחית לדיני משפחה וירושה