בוקר אחד התעוררו תושבי שכונת נווה חוף בראשון-לציון למציאות חדשה. לא רחוק מבתיהם, עשרות מטרים בלבד משלוות הפרברים, תכננה קבוצת שפיר להקים מפעל חדש לייצור בטון. על דבר כזה, אתם בוודאי חושבים, קשה לעבור בשתיקה. גם תושבי נווה חוף חשבו כך. עד שהבינו את מה שיודע כל אזרח מן השורה שיוצא למאבק ציבורי מול כוחות כלכליים גדולים: זה לא פשוט, וזה בוודאי לא זול.
עלות ניהול מאבק משפטי נגד חברה גדולה כמו שפיר, שלשירותה עומדת סוללה של פרקליטי יוקרה מהשורה הראשונה, עלולה להגיע למאות אלפי שקלים ואף למיליונים - וזאת כשאין כל ערובה להצלחה. אזרחים פשוטים, בעלי משפחות ועבודה, עשויים לשקול מחדש את כאב הראש הזה, אבל כאן קרה סוג של נס: משרד עורכי הדין בלושטיין, בר-קהן, ציגנלאוב ושות' הסכים לייצגם במשך 3 שנות המאבק ללא תשלום. איך אומר שמואל וייס, ממובילי המאבק? "בוא רק נאמר שנכון לעכשיו אנחנו לא משלמים לעורכי הדין". אפילו כשנדרשו להפקיד בקופת בית המשפט ערבות של 180 אלף שקל, עורכי הדין עשו זאת עבור התושבים, ובלי לדרוש תמורה. כאמור, נס.
כיצד התרחש הפלא? האם מדובר בתיק פרו-בונו יוצא דופן בהיקפו? תביעה שהגישה דווקא קבוצת שפיר בשבוע שעבר מציעה תשובה מעניינת. שפיר טוענת בתביעתה כי חברת רדימיקס, יצרנית הבטון הגדולה בישראל, השולטת בשליש מהשוק, היא שעומדת מאחורי מאבק התושבים בשכונת נווה חוף, וכי וייס וחבריו פועלים "תוך שלאורך כל הדרך הם מסתירים מבית המשפט את העובדה שרדימיקס מממנת את ההליך כולו".
לכתב התביעה צורף תמליל שיחה שקיים חוקר פרטי מטעם שפיר עם אדי דלאל, חבר בוועד הפעולה של התושבים. כשנשאל על מימון הפרקליטים, השיב דלאל: "זה סוגיה מאוד מורכבת שאני... לא בקיא בה, אבל יכול להיות שקשורים בזה גם מתחרים... כי לנו אין כסף לממן. אף אחד לא יוציא כסף מכיסו".
האינטרס של רדימיקס מובהק: שפיר היא מתחרה משמעותית שלה. פתיחת מפעל בטון נוסף שלה באזור המרכז תגביר את התחרות בענף ועלולה להחליש את שליטתה בו. כל יום של עיכוב בפתיחת המפעל הוא יום של רווח מבחינת רדימיקס. בחברה לא מכחישים את הטענות למימון נסתר, ומוסרים רק כי "כתב התביעה התקבל" וכי "פרקליטי החברה לומדים אותו ויגיבו בהתאם בבית המשפט". גם עו"ד עידו פרישתא, המייצג את התושבים, אומר: "אני לא מכחיש ולא מאשר. אני לא מתכוון להתייחס לדבר הזה".
התושבים, כאמור, מאשרים שלא הוציאו אגורה מכיסם. אז מי כן? "אני לא יודע", טוען וייס, "זה לא מעניין אותי ולא עניין אותי מעולם".
גם משה שיינפלד, חבר ועד הפעולה ולשעבר חבר מועצת העירייה, מתעקש ש"אנחנו לא יודעים מי מממן את עורך הדין שלנו".
זה קצת מוזר, לא?
"אני לא מחפש בציציות. מצדי, שזה יהיה השטן בכבודו ובעצמו. כשאנחנו בסך הכול מנסים להילחם על הבית שלנו, אז - אני אגיד לך את האמת - אני לא בדיוק מחפש מי, כמה ולמה. אני מנסה פה להילחם מול טייקון, ובמאבק כזה אני אתחבר גם לשטן".
עמותה ציבורית כמגן אנושי
בשנים האחרונות נחשפו קשרים כלכליים שנויים במחלוקת בין חברות עסקיות ובין גופים שונים, שלימדו כי להון רומן בעייתי לא רק עם השלטון: חברות תרופות מממנות ארגוני חולים שמארגנים הפגנות סוערות למען הכנסת מוצריהן לסל; ענקית הטבק מרלבורו מממנת עמותה שלוחמת בהשלכת בדלי סיגריות לארץ (אך לא בעישון שמסתיים במאפרה); מפעלים מזהמים תורמים לארגונים ירוקים, ועוד כהנה וכהנה. המשותף לכל אלה הוא החשש כי התרומה אינה באמת תרומה, אלא כסף שבא לקנות השפעה על הגורם שמקבלו. כשעסק מעלה טענות מסוימות, הוא חשוד מיד בשל היותו אינטרסנט. כשעמותה ציבורית מעלה אותן טענות - זה כבר הרבה יותר משכנע.
המקרה של מפעל הבטון בראשון-לציון, במקרה שטענתה הלא-מוכחשת של שפיר תוכח בבית המשפט, מסמן תופעה חדשה (או לפחות כזו שהצליחה עד היום להיוותר במחשכים): חברה עסקית המממנת בסתר מאבק משפטי נגד חברה מתחרה, כשבחזית ניצבים אזרחים תמימים שמאבקי הכוח העסקיים מהם והלאה.
בעולם פורסמו בעבר מקרים דומים: ביולי האחרון, למשל, נחשף ב"וול-סטריט ג'ורנל" כי מתחרים עסקיים של וול-מארט מימנו בחשאי שרשרת תביעות שהגישו אזרחים נגד ענקית הקמעונות האמריקאי.
בארץ עלו לאחרונה סימני שאלה בנוגע לזהות הגורמים שמימנו קמפיין מודעות יקר של תא הסטודנטים הפורום למען ארץ ישראל נגד ועדת ששינסקי. יצחק תשובה ושותפיו הכחישו כל קשר, אולם כשיו"ר הפורום נשאלו בעניין, תגובתו הייתה אניגמטית משהו: "לא קיבלנו מהם תרומות באופן ישיר, ולא ידוע לי על תרומות כאלה באופן עקיף".
במקרה של המפעל בראשון-לציון, טוענת שפיר בתביעתה, החליטה רדימיקס לממן את מאבק התושבים כדי "לפגוע במתחריה ולהנציח את מעמדה הדומיננטי בענף הבטון". רדימיקס, נטען בתביעה, הטעתה את בית המשפט "לסבור כאילו מדובר בהליכים 'נקיים', נטולי אינטרסים פסולים", וכי המימון הנסתר הופך את עתירת התושבים ל"טבולה בניגוד עניינים ובמניעים זרים".
הטענה הזו, אגב, מתעלמת מהעובדה שלתושבים יש אינטרסים אותנטיים לחלוטין למנוע את הקמת המפעל, כמי שמתגוררים סמוך לו וחוששים לבריאותם ולערך בתיהם. "אני לא מכיר את המתחרה של שפיר ומעולם לא נפגשתי עם נציג של אף חברה", אומר וייס, "אנחנו מנהלים מלחמה ביושר, להגנה על בתינו ועל בריאות ילדינו".
עם זאת, קשה להתעלם מהמצג הבעייתי שהציבו התושבים בפני בית המשפט. והנה תקציר האירועים: באוקטובר 2008 נעתר בית המשפט לבקשת התושבים והוציא צו ביניים להקפאת עבודות ההקמה של המפעל, עד להכרעה בעתירתם העקרונית נגדו. כתנאי נקבע כי התושבים יידרשו לחתום על התחייבות לפצות את שפיר על נזקיה, במקרה שעתירתם תידחה, "ללא הגבלה בסכום". התושבים פנו לבית המשפט וביקשו להמיר את ההתחייבות בערבות בנקאית של 100 אלף שקלים, "או כל סכום אחר הקרוב לכך", בנימוק שליותר מכך הם אינם מסוגלים כלכלית. מדובר, הדגישו עורכי דינם, ב"אנשים מן היישוב". הם גם ביקשו להכיר בהם כ"עותרים ציבוריים" - מונח שהוטבע בבית המשפט העליון לתיאור עותרים שמטרתם "להגן על שלטון החוק, ולא כדי להגן על אינטרס פרטי" - ושאותם נוטים לחייב בערבות נמוכה, אם בכלל.
בית המשפט, על סמך המצג הזה, קבע לבסוף כי התושבים יידרשו להפקיד ערבות בסך 180 אלף שקלים. עו"ד גדיאל בלושטיין הפקיד את הכסף, ובקבלה מבית המשפט מצוין התושב שמואל וייס כ"גורם חייב". אלא שווייס, כאמור, מודה שהתושבים לא שילמו לעורך הדין. "יש אינטרסים כלכליים, מישהו שם את הכסף", אמר חבר ועד הפעולה דלאל לחוקר פרטי מטעם שפיר.
לטענת שפיר, אותו מישהו ששם את הכסף היה לא אחר ממשרד יחסי הציבור בלזר תקשורת של אבירם בלזר, שרדימיקס נמנית עם לקוחותיו. בלזר הוא יחצן ותיק הבולט בעיקר בתחום הנדל"ן, שימש בשנות התשעים ראש צוות התקשורת של אהוד ברק ומתהדר ב"מערכת קשרים ענפה במערכות השלטון". החברה של בלזר, נטען, "פעלה במחשכים בשליחותה של רדימיקס להעברת המימון הסמוי לפרקליט התושבים" ותפקדה כ"גוף קש": מימנה את הערבויות ושילמה את שכרם של הפרקליטים, ופוצתה בהתאם על-ידי רדימיקס.
גם בלזר סירב להכחיש טענות ספציפיות, והסתפק בתגובה כללית: "החברה פועלת אך ורק על-פי דין ומעולם לא הוגשה נגדנו תביעה. התביעה מופרכת מיסודה, וכל מטרתה להלך עלינו אימים ולגרום למשרד להפסיק ליתן שירותים לאחד מלקוחותינו הטובים והנאמנים".
איך זה ייגמר? בית המשפט יכריע. בינתיים אומרים לנו התושבים בתגובה לטענות כי "מטרת התביעה של שפיר הינה להלך עלינו אימים, בניסיון נואל לגרום לנו להסיר התנגדותנו להקמת המפעל". שפיר, הם אומרים, "מנצלת את עוצמתה הכלכלית ומשאביה הכספיים העצומים כדי לנגח תושבים שרק רוצים להגן על איכות חייהם ובריאותם".
כששאלנו את וייס אם בלזר סייע לתושבים תקשורתית, הוא השיב: "אין לי מושג, אני לא יודע מי זה בכלל". על רקע הדברים אלה, מפתיע היה לקבל דווקא ממשרד בלזר הודעת טקסט: "ועד הדיירים שלח לך תגובה למייל".
itay@globes.co.il