כשהאירופים נאלצו לעזור ליוון, לפני כחצי שנה, הם קיטרו על היוונים העצלנים שהביאו את עצמם למשבר חוב הרסני. כשהם הגישו השבוע סיוע של 75 מיליארד אירו לאירלנד, הם קיטרו על האירים שהרשו לעצמם לנפח בועת נדל"ן ממש כמו האמריקנים.
בינתיים, סיפרו לנו שיוון כנראה תצטרך ארכה של חמש שנים נוספות, כדי לפרוע את החוב שלה ולטפל בגירעון. וגם, נשיא הבנק האירופי המרכזי הודיע שהתוכנית שלו לרכישת אג"ח ממשלתיות של מדינות האיחוד עשויה להתרחב.
מאז הסיוע ליוון, הוציא הבנק המרכזי 67 מיליארד אירו על הרכישות הללו, ואפשר להסיק שהצעד השנוי במחלוקת הזה, גם לא ממש עובד.
במילים פשוטות, המשבר חוזר לאירופה והאחראים לו לוקים במחלת הדחיינות.
הם דחו את ההתמודדות האמיתית של היוונים עם מצבם בעזרת כמות בלתי נתפסת של כסף, 110 מיליארד אירו, הם התעלמו מהבעיה של אירלנד עד שלא נותרה להם ברירה, והם מדברים כבר כמעט שנה על הידבקות אפשרית של מדינות הליבה של מרחב האירו במשבר החוב.
המדינות הבאות בתור להגיע למצבן של אירלנד ויוון הן שוב פורטוגל וספרד. נוריאל רוביני הסביר השבוע שאת פורטוגל ניתן יהיה לחלץ, אבל הזהיר שספרד גדולה מדי. ואם ספרד נחשבת לגדולה מדי, מה נגיד על מדינות הליבה של איחוד המטבע? השווקים כבר מסמנים את איטליה ואת בלגיה כמועמדות לסחרור דומה.
השווקים, כלומר הספקולנטים, יחפשו תמיד את הקורבן הבא שאפשר "לעשות עליו מכה". הממשלות והבנק המרכזי יכולים לעצור אותם עם תקנות חירום, אבל הם מעדיפים לשפוך עוד ועוד כסף, בתקווה שהספקולנטים "יפסידו את החולצה שלהם" כמו שאמר השבוע ראש ממשלת ספרד. אולי זה יעבוד, אולי לא. השבוע שוב החליטו קובעי המדיניות באירופה לדחות את הקץ.