גם אני, כמו רוב עמיתיי הפרשנים הצבאיים, מברך על מינויו של תמיר פרדו לראשות המוסד. גם אני, כמו עמיתיי הפרשנים הצבאיים, חושב שמדובר במינוי ראוי וענייני של איש מצוין ומוכשר, שמתאים בול, שלא לומר פיקס, לתפקיד.
גם אני, כמו רוב עמיתיי הפרשנים הצבאיים, משוכנע כי פרדו יודע בדיוק מה צריך לעשות, וברור לי שאין מתאים מפרדו להוביל את המוסד לעידן חדש.
אחרי הכול, גם אני, כמו רוב עמיתיי הפרשנים הצבאיים, ניזון היישר מפיהם של דוברים רשמיים וגם אני, כמו רוב עמיתיי הפרשנים הצבאיים, קורא בעיתונים ורואה בטלוויזיה ושומע ברדיו את עמיתיי הפרשנים הצבאיים האחרים, שניזונים מאותם מקורות בדיוק, וגם לי, כמו לרוב עמיתיי הפרשנים הצבאיים, אין באמת מושג ירוק לגבי המינוי, אבל אמרו שהוא מתאים, אז אני זורם עם זה בכיף.
אם הוא יעשה עבודה טובה, אגיד שצדקתי לאורך כל הדרך. אם יפשל, אגיד שידעתי כל הזמן שזו היתה טעות חמורה לא להביא מישהו מבחוץ.
אבל שלא כמו עמיתיי המכובדים אני מודה שמעט התאכזבתי מהופעתו הראשונה של ראש המוסד החדש אל מול המצלמות. "זו התרגשות גדולה מאד מאוד", חזר ואמר הראש החדש, שנראה נבוך למדי. "אני נכנס לנעליים גדולות", אמר.
נרגש ונבוך? מה זה פה, פסטיגל? מראש המוסד אני מצפה לא להתרגש לעולם, משום דבר, אף פעם. מראש המוסד אני מצפה שלא יביע את דעתו בענייני כדורגל או ימסור חוות-דעת בענייני הנעלה.
הייתי הרבה יותר שמח אם ראש המוסד החדש היה מתייצב בפני העם בלי חיוך ילדותי אבל עם מבט מקפיא ומצמית בעיניו, ואומר משהו בסגנון: "יהיה בסדר, חבר'ס, אני הולך לכסח לאיראנים האלה את הצורה. עליי. אתם יכולים להיות רגועים".